ד"ר פנינה נויבירטנחום איש גם זו זכה בשמו בשל האמירה השגורה בפיו: "גם זו לטובה". אמונתו של נחום איש גם זו עמדה למבחן בסיפור הפלאי המתואר במדרש (תענית כ"א.). לפי המדרש, בני ישראל החליטו לשגר דורון לקיסר בידי נחום איש גם זו, בשל מעמדו וייצוגיותו. בני ישראל מילאו תיבה באבנים טובות ומרגליות ושלחוה בידיו. בדרך לן נחום איש גם זו באכסניה. בלילה קמו יושבי האכסניה, רוקנו האוצר ומילאו התיבה בעפר: "למחר כי חזנהו (למחרת כשראה זאת נחום איש גם זו) – אמר גם זו לטובה". אף שידע כי בידיו עפר פשוט המשיך נחום איש גם זו במסעו לקיסר, והתייצב בפניו עם תיבה מלאה בעפר. המלך זעם: "מלכא למקטלינהו לכולהו אמר קא מחייכו בי יהודאי – אמר גם זו לטובה" (ביקש המלך להרוג את כולם – אמר – לגלגו עלי היהודים. בתגובה אמר נחום איש גם זו – גם זו לטובה). התערבותו של אליהו הנביא הצילה את המצב: "אתא אליהו אדמי ליה כחד מינייהו א"ל דלמא הא עפרא מעפרא דאברהם אבוהון הוא דכי הוה שדי עפרא הוו סייפיה גילי הוו גירי" (בא אליהו ונחזה לאחד מאנשי המלך, אמר אליהו – אולי העפר הוא מעפרו של אברהם אבינו שהעפר שהשליך על אויביו הפך לחרבות והקש שהשליך על אויביו הפך לחיצים?) אכן העפר נבדק ונמצא כי הוא עפר ניסי, המלך הצליח להתגבר באמצעותו על אויביו ושיגר את נחום איש גם זו חזרה לבני עמו עם שכר גדול – אבנים טובות ומרגליות. בדרכו חזרה עבר נחום איש גם זו באותה אכסניה וסיפר את אשר קרהו. בני האכסניה הנסערים החליטו להרוס המבנה ולאסוף עפרו ולהביא למלך בציפיה לקבלת שכר עבור העפר הפלאי, ברם, העפר התגלה כעפר פשוט, ובני המלון הוצאו להורג על ידי המלך.
מדרש זה מעורר תהיות למכביר. נחום איש גם זו יודע כי ברשותו עפר עוד קודם להגעתו לבית המלך. מדוע לא שב נחום איש גם זו על עקבותיו? מדוע מתעקש הוא להכניס עצמו לגוב האריות, ולבזות את בני ישראל בפני המלך?
לשם הבנת תפקיד העפר באגדה זו ראוי לפנות למדרש אחר הקשור בדמותו של נחום איש גם זו (חגיגה י"ב.): "שאל רבי ישמעאל את רבי עקיבא כשהיו מהלכים בדרך, אמר ליה: אתה ששימשת את נחום איש גם זו עשרים ושתים שנה שהיה דורש כל אתין שבתורה "את השמים ואת הארץ" מה היה דורש בהן?". לשיטת נחום איש גם זו, השימוש במילה "את" בתורה נועד להוסיף ולרבות. לאור זאת שואל רבי ישמעאל לפשר השימוש הכפול במילה "את" בפסוק הפותח של התורה. משיב רבי עקיבא: "אילו נאמר שמים וארץ הייתי אומר: שמים שמו של הקב"ה, עכשיו שנאמר את השמים ואת הארץ – שמים שמים ממש ארץ ארץ ממש". התורה מדגישה את חשיבות בריאת השמים והארץ. ממשיכה הגמרא ומקשה – אם השמים נבראו תחילה, מדוע מיד אחר כך עוסק הכתוב דווקא בארץ שנאמר: "והארץ היתה תהו ובהו"? עונה הגמרא: "משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו השכימו לפתחי. השכים ומצא נשים ואנשים, למי משבח? למי שאין דרכו להשכים והשכים". אין דרך נשים להשכים, ובכל זאת השכימו הנשים לפני המלך – לפיכך ישבח המלך דווקא את הנשים. בדומה דווקא את הארץ, הגשמית והנחותה, משבח הכתוב ומכביר מילים על בריאתה.
הפסוק הראשון בספר בראשית פותח בשבח הארץ. ניתן היה לומר "בראשית ברא אלקים שמים וארץ", ניתן אף היה לומר "בראשית ברא אלקים את השמים והארץ". מנחום איש גם זו למדנו, כי כאשר הכתוב מקדים את המילה "את" למילה "ארץ" מדגיש בפנינו הכתוב את חשיבות הארץ, את ערכה המוסף.
יתכן כי זהו המסר הגלום באמירה: "גם זו לטובה" שאומר נחום איש גם זו כשהוא רואה את העפר. העפר שכולנו נוטים לזלזל בו נברא למטרה, יש לו ערך, יש לו חשיבות.
עפר האדמה יכול להיות ארצי ונחות, נטול כל ערך, כפי שהוא בעיני בני האכסניה. ברם בעיני נחום איש גם זו – האדמה נבראה לטובה. מי שרואה את יופי האדמה, מי ששואף לרומם את האדמה – יכול להתנאות בה, להגישה כדורון לפני המלך.
(תצווה תשעא)
