ד"ר פנינה נויבירטפרשות תזריע מצורע עוסקות בטומאת נגעי הצרעת. טומאת הצרעת באה לנו בשל עוון לשון הרע, המונח "מצורע" דומה, לדברי חכמנו, למלים "מוציא שם רע", כלשון המדרש (תנחומא): "זאת תהיה תורת המצורע הה״ד (תהלים לד) מי האיש החפץ חיים מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר מאן בעי למזבן (מי רוצה לקנות) סם חיים אודקין עליה (וההמונים היו מקיפים אותו)ר׳ ינאי הוה יתיב ופשט בתורקליניה (רבי ינאי היה יושב ולומד תורה) שמעיה דמכריז מאן בעי סם חיים (שמע את הרוכל מכריז: מי רוצה בסם חיים) א״ל תא סק להכא זבון לי (אמר רבי ינאי לרוכל – בוא לכאן ומכור לי הסם) א״ל לאו אנת צריך ליה ולא דכוותך (אמר לו הרוכל – לא אתה ולא אנשים כמותך זקוקים לסם זה) אטרח עליה (התעקש רבי ינאי) סליק לגביה (הלך אליו הרוכל) הוציא לו ספר תהלים הראה לו פסוק מי האיש החפץ חיים מה כתיב בתריה נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב א״ר ינאי אף שלמה מכריז ואומר (משלי כא) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו א״ר ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעו מי האיש החפץ חיים לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם זאת תהיה תורת המצורע תורת המוציא שם רע".
לא בכדי העונש על לשון הרע הינו צרעת. חכמינו זכרונם לברכה הדגישו עד מאוד את חומרת איסור לשון הרע, כמשתקף, בין היתר, במדרש הבא (ערכין ט"ו:): "אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע אמר הקדוש ברוך הוא אין אני והוא יכולין לדור בעולם". מה פשר אמירתו זו של מר עוקבא? האמנם אין האומר לשון הרע יכול לדור בעולם עם הקב"ה? והרי כולנו כושלים בחטא קשה אך אנושי זה? מסביר האדמו"ר מסלונים, בעל נתיבות שלום, (לפרשת מצורע): "וזהו הפגם החמור ביותר שמחמתו אין אני והוא יכולים לדור, כי הקב"ה אין עוד מלבדו ואין איתו שום ישות נפרדת ותכלית הבריאה של יהודי היא ביטול היישות שיבטל את עצמו לגמרי לה' יתברך…וזוהי תקנתו עד שיעקור גובה הלב ממנו וכמו שאמר הבעש"ט שלכל העניינים והמדות הרעות יש עצות, אבל מדת הגאות אין שום עצה, אלא צריך לרוב עמל ויגיעה להרבות בתפילה לה' יתברך שיצילנו מזה". לפי בעל נתיבות שלום, אדם המוציא מפיו לשון הרע עושה זאת מתוך התנשאות על חברו וגאווה. המילים הרעות היוצאות מפיו מלטפות את האגו שלו, על ידי פגיעה בזולת הוא עצמו חש חשוב וחזק יותר. בעל גאווה איננו מסוגל לבטל את עצמו מול קונו, וממילא אין מקום לו ולקב"ה באותו עולם.
עקרון זה מחודד על ידי הבעל שם טוב, בספר בעל שם טוב על התורה לפרשת בראשית: "כי האיש אשר הוא נקי לגמרי, ולא פגם כלל מעולם אפילו כל שהוא, אי אפשר לו לראות רע בשום אדם, או שישמע מרע שיעשה שום אדם… ולכן כשרואה האדם איזה איש שעושה רע, או שמספרים לפניו מאיזה איש שעשה רע, ידע בבירור שיש בו שמץ מנהו מאותו הדבר עצמו, ואף אם הוא צדיק, מכל מקום יש בו קצת דקצת מאותו ענין, והזמין לו השם יתברך ראייה זהו או שמיעה זו, כדי שישים אל לבו לשוב ולתקן הפגם ההוא, ועל ידי זה ישוב גם האיש הזה העושה רע, כי הוא תלוי בו".
האדם השלם, הנקי, הטהור, לא יראה את הרוע שבאחר, ובוודאי לא יבקש להפיץ דברו ברבים. לעומת זאת, כל הפוסל במומו פוסל, כאשר אדם רואה פגם בחברו, יש בכך משום עדות לפגם באדם עצמו, לקלקול המידות. נמצאנו למדים, כי האדם הדובר לשון הרע מעיד על עצמו יותר מאשר על הזולת. האומר לשון הרע בעל גאווה הוא, שש להפיץ רשמים רעים לשם ריפוד האגו של עצמו. באמצעות לשון הרע מסב הדובר את תשומת הלב דווקא למומיו הוא, המשתקפים מהמומים אותם ראה בסובבים אותו. אדם האומר לשון הרע הוא המצורע, המוציא שם רע, בעיקר, מוציא אדם זה שם רע לעצמו, לקלקוליו, לחסרונותיו, ומכאן האחריות הרבה המוסבת עלינו לביעור נגע לשון הרע מקרבנו, ויה"ר שנזכה.
(תזריע מצורע תשעב)
