חצי גיבור שנונים עם גחלי רתמים

פרק ק"כ לספר תהילים עוסק בכוח הלשון. המזמור פותח בתחנוניו של דוד המלך כי הקב"ה יצילו מדבר שקר: "יְדֹוָד הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְׂפַת שֶׁקֶר מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה" (שם, פס' ב'), וחותם בחשש מפני שימוש פסול בכוח הלשון לליבוי יצר הלחימה: "אַנִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלחמה".
במזמור משול כוח הלשון לחיצים ולגחלי שיח הרותם: "חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים" (פס' ד'). מדוע משולה הלשון לחץ? מובא במדרש (מדרש תהילים ק"כ): " שאם ישלוף האדם החרב שבידו להרוג את חבירו, הוא מתחנן לו ומבקש הימנו רחמים, מתנחם ההורג ומחזיר החרב לנרתיקו. אבל החץ, כיון שירה אותו והלך אפילו מבקש להחזירה אינו יכול להחזיר. לכך נאמר, חצי גבור שנונים וגו'."
הסכנה שבלשון הרע נעוצה בכך שדוברה מאבד שליטה עליה ברגע שהיא יוצאת מפיו, כמו חץ, אשר עשוי לפגוע לטווחים ארוכים, מבלי שניתן להשיבו או לעצרו במעופו לאחר ששוחרר מן הקשת.
ומדוע משולה הלשון לגחלי רתמים? מסביר המדרש (שם): " הרותם הזה, מי שמדליקו גחליו אינם כבות." תכונת שיח הרותם היא, כי הוא אינו פוסק מביערתו, ועל כן גחליו ממשיכים לדלוק משך זמן רב. בדומה, ניתן להניח, כי לשון הרע מטביעה את חותמה על הסביבה זמן רב לאחר אמירתה, וקיים קושי במחיקתה ובטשטושה.
המדרש ממחיש את פשר ההקבלה בין כוח הלשון לגחלי הרותם באמצעות משל: "ומעשה היה בב' בני אדם שבאים במדבר וישבו תחת רותם א', לקטו עצים מרותם ובשלו להם מה שיאכלו, ואכלו והלכו להם. לאחר שנה באו למדבר באותו מקום הרותם ומצאו אפר ממה שהדליקו, אמרו, הרי י"ב חדש יש לנו משעברנו ואכלנו במקום הזה, מששו באפר והלכו עליו ונכוו רגליהם מן הגחלים שתחת האפר, לפי שאין נכבות."
נדמה לעניות דעתי, כי משל זה מבקש להאיר את ההבדל בין השפעתם של חיצי גיבורים לבין השפעת גחלי רתמים.
כאשר נורה חץ, הנפגע ממנו הינו בדרך כלל אדם אחר, אשר אינו היורה. בדומה, כאשר אדם אומר לשון הרע, הוא עשוי לפגוע בזולתו.
לעומת זאת, גחלי הרתמים שורפים את רגליהם של אלו אשר הבעירו את הגחלים. יוצרי התבערה הם הנפגעים ממנה. בדומה, כאשר אדם אומר לשון הרע הוא עשוי לפגוע בסופו של דבר בעצמו.
זאת ועוד, גחלי הרתמים הבוערות שורפות את כפות רגליו של דובר לשון הרע. זהו תיאור בלתי מחמיא, נחות, ארצי. אותו דובר לשון הרע, אשר התחיל את דרכו כגיבור חייל, אשר יורה באויר חץ משונן, מסיים כבעל כפות רגליים בוערות. מה גדולה הנפילה.
ממדרש זה עולה חשיבות ההקפדה על טוהר הלשון, לא רק מתוך כבוד לזולת, אלא אף מתוך הצורך בשמירת הדובר מהידרדרות ואבדן מעמד.
עקרון זה עשוי לשפוך אור על החשיבות אותה מייחס דוד לדיבורי שלום: "אַנִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלחמה". דוד היה איש מלחמה, וניהל בחייו קרבות קשים ועקובים מדם. ועם זאת, הוא אינו רואה במלחמה דרך חיים, הוא אינו חדל מלדבר שלום. מאחר שדוד מבין את כוח הלשון, ואת השפעת הדיבור על דוברו, חשוב לו לשוחח בשפת שלום, להתעדן, להתרומם, כמובא במדרש (שם): "מהו אני שלום כך אמר הקב"ה למשיח, (שם ב, ט) תרועם בשבט ברזל וגו'. א"ל, רבונו של עולם, לאו, אלא בשלום אני פותח לדבר לגוים. לכך נאמר, אני שלום וכי אדבר וגו'."
לעומת זאת, אויביו של דוד ניכרים בכך שהשלום אינו שגור בפיהם (שם): "כך הם הרשעים, אינם מבקשים שלום, שנאמר (תהלים לה, כ) כי לא שלום ידברו וגו'. למה? כי אינם מבקשים שלום."
דוד מוטרד מהשפעת אידאות זרות, המאדירות את כוחה של המלחמה, והמחבלות בנפש האדם: "אוֹיָה לִי כִּי גַרְתִּי מֶשֶׁךְ שָׁכַנְתִּי עִם אָהֳלֵי קֵדָר: רַבַּת שָׁכְנָה לָּהּ נַפְשִׁי עִם שׂוֹנֵא שָׁלוֹם".
אף במציאות פרגמטית קשה, בה השלום אינו אלא חלום רחוק, מדבר דוד שלום, מתוך אמונה כי דיבור על שלום וכמיהה לשלום יובילו בסופו של דבר לשלום, בבחינת:" נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ (תהילים ל"ד, י"ד-ט"ו).
(ויקה"פ תשע)