ד"ר עמוס בר דעחלקה האחרון של פרשת שמיני עוסקת במזונותיו של האדם והיא מהווה בנין-אב לחטיבה הגדולה של דיני כשרות ומאכלות אסורים. בסמוך לסוף פרשתנו ובהתחלת פרשת מצורע אנו נדרשים לדיני נידה המהווים את המתכונת לחיי האישות של האדם מישראל. התורה הטביעה את חותמה בדיני טומאה וטהרה באלמנטים הביולוגיים הבסיסיים של חיי האדם. הישרדות הפרטים בטבע הקשורה בהשגת מזון, והישרדות המין הקשורה בפעילות הסקסואלית, הם הגורמים המניעים את פעולתם והתנהגותם של בעלי החיים במאבקם התמידי על מרחבי מחייה, מקורות מזון ועל קיום הצורך לפרות ולרבות. האדם, כיצור חי, מונע מאותם אלמנטים בסיסיים והתנהגותו הבין אישית והבין לאומית אינה אלא מלחמה תמידית בשליטה על משאבים הקשורים במקורות לחמו, על-מנת שיוכל להבטיח את הישרדותו כפרט או כחברה. כמו בטבע, גם בבני האדם הזכר נמדד ע"י הנקבה ע"פ היכולת בכח או בפועל לשלוט על משאבי הקיום. דווקא באלמנטים הארציים האלה נדרש האדם מישראל לקיים מתכונת של צריכת מזון וחיי אישות על פי התורה ומצוותיה כחלק מעבודת ה' ובכך להתעלות מעל הטבע ולהביע את מותרו מהבהמה בבחינת "אמת מארץ תצמח". גם מאכלות אסורות וגם דיני אישות קשורים בגדרים ההלכתיים של "טומאה וטהרה" המתייחסת לחיה הטהורה וזאת הטמאה. "לְהַבְדִּיל, בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר; וּבֵין הַחַיָּה, הַנֶּאֱכֶלֶת, וּבֵין הַחַיָּה, אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל” (י"א, מ"ז) וגם אשה בעת נדת דותה תטמא הנדרשת לטהרה. גם מתכונת מזונו של האדם בישראל וגם חיי האישות שהוא נדרש לקיים קשורים לעניין של הקדושה "כִּי אֲנִי ה', הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיֹת לָכֶם, לֵאלֹהִים; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (י"א, מ"ה). ניתן לראות את הקשר לחג האחרון בשני אלמנטים בסיסים אלו, שכן גם פרנסתו של האדם וגם זיווגו קשה כקריעת ים סוף, כמו שקריעת ים סוף נוגדת את דרך הטבע כך גם קיום משאבי הקיום לכל בני האדם אינה אפשרית בדרך הטבע אלא באמצאות מלחמה תמידית בין בני האדם על אמצעי קיום אלו.
לחמו של האדם הוא מזונו והוא גם אשתו כפי שלמדנו אצל יוסף "וַיַּעֲזֹב כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, בְּיַד-יוֹסֵף, וְלֹא-יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה, כִּי אִם-הַלֶּחֶם אֲשֶׁר-הוּא אוֹכֵל; וַיְהִי יוֹסֵף, יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה" וכפי שפרש רש"י על אתר "לחמו זו אשתו" הנלמד מהמשך הפסוקים "אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה, מִמֶּנִּי, וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם-אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ-אִשְׁתּוֹ" (בראשית ל"ט), (ראה גם אודות רחב הזונה, זאת המוכרת מזונות ועוד). לחמו של האדם הם בעצם חייו האישיים ואף החברתיים. הלחם והסעודה מחברים בין בני האדם, יוצרים קשרי דם וקשרי משפחה. המצוות והאיסורים המוטלים על שני אלמנטים קיומיים אלו של החיים הביאו לשמירת עם ישראל בכל ארצות פזוריהם מפני התבוללות בין העמים. וכמו שבמצריים המצרים לא אכלו עם העברים לחם, כך בכל הגלויות, שמירת הכשרות ודיני אישות מנעו קשרים חברתיים עם הסביבה ויצרו קהילות פרטיקולאריות השומרות על יחודן הדתי. הערה בלשנית שלמדתי מפי הבלשן ר' משה אוסי קושרת את הלחם, הלחימה וההלחמה לגיזרון משותף שפרושו חיבור המאחה בין גורמים שונים, הלחם (במובן של מזון ובמובן של אישה) מחבר בין בני האדם ומלחים אותם זה בזה, וכנראה גם במלחמה בה דבוקת בני אדם יוצרת אחדות למען מטרה משותפת, כפי שבימנו אנו רואים בצבא דווקא את כור ההיתוך של החברה הישראלית.
(שמיני תשע)
