פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)"רבי יעקב אומר: המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה! מה נאה ניר זה! מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" (אבות ג, ט). משנה זו מעלה תמיהה רבתי: ניתן להבין שהמפסיק ממשנתו ייתפש בעיני חכמים כדמות שלילית, אך מכאן ועד "התחייבות בנפשו" המרחק כה רב. וכי חטא כה גדול הוא זה, עד שחייב הוא מיתה?
עיון במסכת חייו של "בעל השמועה", מלמד שאפשר ודיבר כאן מנהמת לבו: סבו, אבי אמו, היה "אחר", אלישע בן אבויה, שפסק ממשנתו ו"אילן" שנתלה בו, הביא להדרתו מעולמם של חכמים. לפי המסורת התלמודית, ראה פעם תינוק עולה באילן כדי לקיים מצוות שילוח הקן, ולמרות שנאמר בה "למען ייטב לך והארכת ימים", נפל ומת. משראה אלישע כך, שנה ופירש. לא כן נכדו, רבי יעקב, שלפי מסורת חז"ל (קידושין לט, ע"ב), חווה אותה חוויה קשה, אך הסיק ממנה מסקנה שונה לחלוטין: "למען ייטב לחך – בעולם שכולו טוב".
פרשנים רבים קישרו בין משנה זו לבין דברי רבי לוי במסכת עבודה זרה (ג, ע"ב): "כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, מאכילין לו גחלי רתמים, שנאמר (איוב ל) 'הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמים לחמם' ". במקורות חז"ל מצויים ביטויים נוספים לדבקות הטוטלית שדורש לימוד התורה, כשכל הפסקה, ולו הקטנה ביותר, שקולה כנגד "התחייבות בנפש" ממש. ביטוי קיצוני לסכנה שכרוכה בהפסקה מלימוד תורה מצוי באגדה התלמודית המתארת את פטירת דוד המלך (שבת ל, ע"א), שנתבשר כי ייפטר מן העולם בשבת. היה יושב ולומד בכל יום השבת, ומלאך המוות לא יכול לו, שלא היה פיו פוסק מלימוד. אמר מלאך המוות: מה אעשה לו? היה לו גן מאחורי ביתו. בא מלאך המוות וניענע את אחד העצים. כיוון שיצא דוד לראות מה פשר הקול, נשמטה מדרגה מתחת רגליו ונפטר מן העולם.
לפי גישה זו, התוצאה החמורה שבמשנה תלויה ב"הפסקה" מדברי תורה ולאו דווקא בעצם ההבטה באילן ובניר הנאה. העיסוק בדברי תורה דורש התמסרות מלאה, טוטאלית. כל הסחת דעת ממנו – כמוה כ"התחייבות בנפש", ושקולה כנגד הפסד גדול. ואפשר שהעובדה שאותו אדם "הלך בדרך יחידי", היא שהביאתו ליבטל מדברי תורה. שאילו למד בחבורה, בצוותא חדא עם אחרים, לא היה נופל ומגיע לידי ביטול תורה זה.
מקצת הפרשנים מדגישים, שאין כל פסול בקריאה "מה נאה אילן זה" כשלעצמה. יתר על כן: יש לה ערך רב, והרי גם חכמים תיקנו לברך על אילנות נאים ברכת הנהנין "ברוך שככה לו בעולמו". ועם זאת, שקלול הערכים בינה לבין תלמוד תורה מביא למסקנה כי יש להעדיף את האחרון. מי שאינו מכיר בסדרי העדיפות הראויים, הריהו כ"מתחייב בנפשו", שייתן לבו וזמנו לטפל ולא לעיקר, ויבזבז חייו להבל ולריק.
הראי"ה קוק זצ"ל תלה את החומרה שבמשנה זו בעצם ה"הפסקה", בחיץ שהיא משקפת בין התורה והטבע. לדידו, הכל ישות אחת. מי שמציג עמדה שלפיה יש, כביכול, ניגוד בין היופי שבטבע לבין העיסוק בתורה, משל העיסוק בתורה פירושו הינתקות מן העולם, מן ה"טבע", מן החיים, אדם כזה מתחייב בנפשו. וכן להפך: מי שרואה את הטבע ומתלהב מיופיו החיצוני, "מה נאה אילן זה", ואינו זוכר שמאחורי כל אילן וניר נאה, עומד בורא לעולם, מתחייב בנפשו הוא.
על דרך זו, ובזיקה לפירוש המאירי, ניתן להוסיף ולומר: מיהו זה "המהלך בדרך ושונה"? נקל להניח שאין זה "כוללניק", בן תורה שתורתו אומנותו, והרי הלה לומד בבית המדרש ולא בדרך. מדובר באיש העולם הגדול, שרק "בדרך", בנסיעתו לעבודה או בשעת הטיסה במחלקת עסקים, יש לו פנאי מועט ל"שנות", לעסוק בתורה. אם גם בזמן יקר ומועט זה, ראשו ממשיך להיות טרוד "באילן הנאה ובניר הנאה", במניות ובשערי מטבע החוץ, הריהו כמתחייב בנפשו.
אמו"ר הרב מנחם הכהן, הסביר את הדברים על דרך הדרש ותוך דיוק בדברי המשנה: כל ההולך בדרך ושונה, מייסד לו שיטה עצמאית משלו ואינו נגרר מצוות אנשים מלומדה אחר הקונצנזוס, ולפתע מפסיק הוא מ"משנתו" (ודוק: לא נאמר סתם 'ומפסיק' או 'ומפסיק ללמוד' אלא מ'משנתו' דווקא!), מפני שמבקש הוא אחר המנוחה ואחר הנחלה, להיות בתוך הקונצנזוס וליהנות מה"אילן הנאה" וה"ניר נאה" שכרוכים בו, הרי "מתחייב בנפשו" הוא. אין אדם רשאי להפסיק מפעל חיים של ערכים ואידיאלים רק מפני שעייף מן המאבקים שבצדם.
(אחרי מות קדושים תשס"ד)
