ד"ר יצחק קניגסברגמשה רבנו ציוה את אהרן ובניו כיצד לנהוג עם הכלים שבהם התבשלו קודשי המזבח: "וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם" (ויקרא ו'). מה ההבדל בין כלי חרס לכלי נחושת, לעניין שימוש חוזר בהם?
רש"י: "ישבר- לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשה נותר, והוא הדין לכל הקדשים: ומרק ושטף- לפלוט את בליעתו, אבל כלי חרס למדך הכתוב כאן שאינו יוצא מידי דפיו לעולם". התורה ציוותה על האיסור לשמר קדשים והנותר ממנו באש יישרף.
רש"ר הירש: "ישבר: מה שנבלע בכלי חרס, אינו יוצא על ידי הגעלה; כי התורה העידה על כלי חרס, 'שאינו יוצא מידי דופיו לעולם' (פסחים ל ע"ב)". המריקה האמורה כאן היא הגעלה במים רותחים; ואילו שטיפה היא במים צוננים (זבחים צז ע"א).
את העיקרון הזה יישמו גם בשאר איסורי תורה הנוגעים לשימוש בכלי בישול: חלב לאחר בישול בשר (וההפך), תרומה לאחר חולין (וההפך), כלי בישול של עכו"ם והכשרת כלי פסח.
כאשר החלו להשתמש בכלי זכוכית, נקבעו כללי השימוש בהם באיסורי בישול: "אבות דר' נתן (א' ,מא): "שלשה דברים בכלי חרס ושלשה בכלי זכוכית… כלי חרס בולע ומפליט ומשמר מה שבתוכו, מה שאין כן בכלי זכוכית".
בכדי שנבין את ההבדלים בדינים הנוגעים לשימוש בשלושת סוגי הכלים: חרס, זכוכית ונחושת (וכלי מתכת בכלל) ננסה להתחקות אחר ייצורם של כלים אלה והמבנה המיקרו נקבובי (microporous) שלהם.
את כלי החרס מייצרים מסלע החרסית המכיל את מינרלי החרסית. המינרל מאופיין בעיקר מגבישי סיליקה (SiO2) ואלומינה (Al2O3) ובנטייה לספוח מים.
את החרסית מרטיבים במים ומקבלים עיסה, אותה ניתן ללוש ולהכין ממנה כלים בעבודות הקדרות. הכלים מוכנסים לתנור לייבוש בטמפרטורה גבוהה. במקומות שמהם מתנדפים המים נוצרים המיקרו נקבוביות של כלי החרס. לתוך הנקבוביות האלה חודרות שאריות המזון המתבשל בכלים אלה. בכדי למנוע זאת ישנן כמה שיטות להפחתת בליעת הנקבוביות. בחימום נוסף של החרס עד קרוב לטמפרטורת ההתכה של מינרל החרסית, החרס הופך לחרסינה– פורצלן, בלועזית. כמות המיקרו נקבוביות פוחתת וכמעט נעלמת. על ידי חימום נוסף של המינרל עד לטמפרטורת ההתכה, נקבל את הזכוכית, שממנה ניתן להכין כלים על ידי ניפוח ויציקה ללא מיקרו נקבוביות כלל. זאת הסיבה שלכלי הזכוכית אין חדירת מזון בבישול.
גם את כלי המתכת מכינים על ידי התכת המתכת ועיצוב הצורה ביציקה. גם בכלי המתכת אין מיקרו נקבוביות ואין בליעת אוכל בבישול. כלי המתכת עשויים לספח כמויות מזעריות של מזון חומצי או בסיסי חזק. מכיוון שהזכוכית היא החומר הטוב ביותר לאי בליעה וספיחה של חומרי מזון מתבשלים, ניתן להשתמש בה לציפוי כלי חרס בשכבת זכוכית דקה הקרויה גלזורה, ועל פני כלי המתכת הקרויה אמייל.
רוב פוסקי ההלכה בימינו נוטים לחלק את כלי הבישול לשלושה סוגים: חרס, מתכת וזכוכית, ולקבוע את ההלכה המתאימה לכל סוג, מבלי להתחשב בשיפורים שכלים אלה עברו. זאת, בכדי למנוע בלבול בציבור שאינו בקיא בשיפורים אלה, ובכדי לקיים את הסייגים שקבעו רבותינו הקדמונים בנושאים אלה.
(צו תשעח)
