הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)אחד הפיוטים המופלאים מקבוצת הפיוטים שחותמת את ההגדה של פסח בנוסחאותיהן של עדות רבות הוא הפיוט "שלושה עשר מי יודע". פיוט זה סוקר מספרי יסוד במסורת היהודית, ומבקש לשנן, כנראה עם הילדים שנותרו ערים בליל הסדר, כמה סיפורים ותחנות מרכזיות בהתהוותה של האומה. החל באמונת הייחוד, עבור במתן תורה, המשך באבות ובאמהות, ולאחר מכן סקירה של מבנה התורה, התורה שבעל פה, לוח השנה ומצוות המילה, ולבסוף בחלומות יוסף, שבטי י-ה ומידות הקב"ה בהנהגתו את העולם.
פירושים רבים ניתנו לפיוט "פשוט" זה, ומגמתם להסביר מדוע נבחרו דווקא סימבולים אלה למספרים המדוברים, והאם ניתן (וניתן!) למצוא עומק לפנים מן העומק בין שורות הפיוט.
פירוש נאה, הן בתוכן והן בצורה, נמסר לנו ע"י ר' אברהם אבלי (לא מחבר ספר המגן אברהם על השלחן ערוך), בנם של קדושים ורב בקהילת קאשוי, עיר ואם בישראל, שבה כיהנו פאר מיטב רבני הונגריה לדורותיהם (ביניהם יש למנות את הגאון ר' שמואל ענגיל, מחבר שו"ת מהר"ש בן שמונת הכרכים, מחשובי הפוסקים בדור הקודש, וכן את ר' שאול בראך, מחבר שו"ת וישאל שאול, וספרים רבים אחרים, עליו להלן).
הרב אבלי חיבר חוברת בשם "אגרא דהספידא", שיצאה לאור במונקאטש תרמ"ו (1886 למניינם), שנועד לשמש הספד "על שר הגדול ר' משה מאנטיפיארע", וכן על גדולים נוספים בדורו (מונטיפיורי נפטר בגיל 101, כשנה וחצי קודם לכן). בסוף ההספדים הוסיף הרב אבלי כמה שו"תים וחידושי תורה, כשמטרתו היתה אחת: "כדי שלא ירננו עלי בלשון הרע שאנכי אינו עוסק רק בדברי אגדה ולא בשמעתתא, ולא בדברים שאינם נוגעים לדינא". כנראה שהעולם לא התקדם הרבה במאה ועשרים השנים האחרונות…
מכל מקום, את פירושו ל"אחד מי יודע" מייחד הרב אבלי לשאלת ייחוד ה'. שואל הרב אבלי מה פשר הפתיחה "אחד מי יודע?". האם הקב"ה כל כך נסתר ונעלם מן העין שאין איש יודע אותו? כולם יודעים את האחד! הפתיחה בלשון כזו מתמיהה, ויש בה רמז לכפירה באמונה הרווחת בתוך עם ישראל פנימה. אמנם, תשובתו של הרב אלבי עומדת במקומה. לדעתו, עיקרו של הפיוט נועד לנגח את המאמינים בשניות, בדואליזם, השקפת עולם שרווחה בעולם העתיק, והאמינה בשתי רשויות שמולכות על העולם. לפי עמדה זו, טוען הרב אבלי, היה מקום לפלוני לבחון את התורה ולגלות בה רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה. כלומר, יש יותר מצוות שליליות ממצוות חיוביות. ח"ו, טוען הרב אבלי, עלול היה לטעות מאן דהו וללמוד שיש שתי רשויות שמחייבות את האדם, רשות אחת שמורה לו לעשות ולפעול בעולם, ורשות שנייה שמורה לו להמנע מלפעול פעולות בעולם, בשב ואל תעשה. על כן, השאלה היא "אחד מי יודע?". מי יודע בעולמנו אנו שיש אחד?
כל שאר הבתים של הפיוט עונים לשאלה זו: ראשית, אחד א-להינו שבשמים ובארץ. הקב"ה מולך בכל מרחבי ההוייה, למעלה ולמטה, ואין שום רשות וכח מבלעדיו. אולם, התגלות הקב"ה בעולם באה בריבוי, במספרים, בניגוד אליו שהוא האחד המוחלט.לכן שני לוחות הברית, חמישה חומשי תורה, ששה סדרי משנה וכיוצא בזה. אולם, א-להינו אחד הוא, ואין להעלות על הדעת אחרת, ח"ו.
העצמה נוספת של אמונת הייחוד מצויה בספר טוב דברך של ר' שאול בראך שהוזכר לעיל, רבה של קאשוי המעטירה. בספרו, ביאור להגדה של פסח ולשיר השירים, יש ביאור קצר לפיוט "אחד מי יודע", שמושתת על מסורות מבית מדרשה של התנועה החסידית. מסורת היא בשם הבעש"ט שהמלים חטא וטמא טומנות בחובן את האות אל"ף בסופן, בשביל ללמד שהקב"ה, אלופו של עולם, שוכן איתם בתוך טומאותם. הקב"ה מעניק חיות אפילו לחטא ולטומאה, כי כך רצונו יתברך שהעולם יתנהל בדרך של בחירה חופשית, והקב"ה איננו מתייאש מאף אדם.
בהקשר זה כותב הרב בראך:
"ולזה יש לומר אחד מי יודע? למה נאמר א' שהוא אחד בסוף תיבות טמא וחטא, הלא אל"ף היינו אלופו של עולם? ומשיב שאחד אלקינו שבשמים ובארץ, שבכל מקום יש חיובת מבורא יתברך שמו. וכדי להאחז בו ולחזור בתשובה שלימה לפניו, על כן שורה אתם בתוך טמאותם […] שהבורא ב"ה מרוב אהבתו את ישראל כביכול יורד אליו לתוך ז' היכלי טומאה להחזירו בתשובה".
(תזריע תשעא)
