מערכת שבתוןהרב מתן גלידאי
החובה לומר הלל בליל הסדר נלמדת בגמרא (פסחים צה:) מן הפסוק "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג" (ישעיהו ל', כט) – "לילה המקודש לחג טעון הלל".
ישנם כמה הבדלים בולטים בין הלל זה להלל הרגיל הנאמר במועדים: בדרך כלל ההלל נאמר דווקא ביום, כפי שלומדים (במגילה כ:) מהפסוקים "ממזרח שמש עד מבואו מהֻלל שם ה' " ו"זה היום עשה ה' ", ואילו כאן נאמר ההלל בלילה. בדרך כלל ההלל נאמר ברציפות ואין להפסיק במהלכו, ואילו בליל הסדר ההלל מפוצל: תחילתו נאמרת לפני הסעודה, והמשכו נאמר לאחריה. בדרך כלל ההלל נאמר בעמידה, כפי שנלמד מהפסוק "הללו עבדי ה' שעֹמדים בבית ה' ", ואילו בליל הסדר נאמר ההלל בישיבה. בדרך כלל מברכים על ההלל, ואילו בליל הסדר נאמר ההלל בלא ברכה (הראשונים נחלקו בדבר, אולם כך נפסק להלכה).
הבדל נוסף נוגע לחיוב נשים. תוספות בסוכה (לח., ד"ה מי שהיה) כותב, שאף שנשים פטורות בדרך כלל מהלל, שהוא מצוַות עשה שהזמן גרמא, הן חייבות בהלל של ליל פסח, כיוון ש"אף הן היו באותו הנס". וקשה, שהרי גם הלל בחנוכה נאמר על הנס (ערכין י:), ובכל זאת אין הנשים חייבות באמירתו.
מה עומד מאחורי ההבדלים הללו בין הלל של ליל הסדר להלל רגיל?
בגמרא בפסחים קיז. נאמר: "והלל זה מי אמרו? נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן". מדברי הגמרא נראה, שישנם שני דינים שונים של אמירת הלל. ראשית, ישנה חובה לומר הלל "על כל פרק ופרק", כלומר במועדים קבועים בשנה. שנית, כאשר מתרגשת צרה על עם ישראל והוא ניצל ממנה, עליו לומר הלל על גאולתו. הדין הראשון מדבר על אמירת הלל מתוכננת מראש בימים מסוימים, כגון בשלושת הרגלים ובחנוכה, ואילו הדין השני מדבר על הלל ספונטני – עם ישראל ניצל מסכנה ומודה על כך לקב"ה.
האמת היא שרש"י מבין את הגמרא באופן אחר (ואכמ"ל), אולם הבנה זו עולה מדברי בה"ג (סוף הלכות לולב), הרא"ש (ברכות, פ"ב, סימן ה') ואחרים, שהוסיפו וציינו עוד הבדל בין שני הדינים: הדין הראשון מוטל על כל יחיד, ואילו הדין השני קיים רק כשעם ישראל כולו נגאל מצרה.
מדברי ראשונים אלו עולה עוד, שאמנם בבוקר חג ראשון של פסח יש לומר הלל במסגרת הדין הראשון הנ"ל, אולם ההלל הנאמר בליל פסח אינו שייך לדין הראשון אלא לדין השני. עם ישראל כולו מתקבץ לשחיטת קרבן הפסח, ובמסגרת זו הוא אומר הלל, בדומה להלל הנאמר על גאולה מצרה. ניתן להסביר, שמאחר שבליל הסדר חייב כל אדם לראות את עצמו "כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים" (לשון הרמב"ם, חמץ ומצה פ"ז ה"ו), מתבקש הדבר שיפצח בהלל ספונטני על הצלתו.
כך ניתן להבין גם בדעתו של רב האי גאון (מובא בר"ן בפסחים, כו: באלפס), שכתב שאין מברכים על ההלל של ליל הסדר, כיוון שאינו נאמר בתורת קריאה אלא בתורת שירה. הגרי"ז (חנוכה פ"ג ה"ו) הסביר שכוונתו למה שביארנו: הלל של ליל הסדר אינו הלל 'מתוכנן' הכלול בחובת קריאת ההלל במועדים מסוימים, אלא מעין שירה ספונטנית של תודה על הצלתנו מן השעבוד. להלל הראשון יש מסגרת פורמלית – חכמים תיקנו ברכה לפניו, ויש לאומרו לפי הסדר בלא הפסק; ואילו ההלל השני ספונטני יותר ומסודר פחות – לא תיקנו ברכה לפניו, ולא שייכת בו בעיה של הפסק.
כך ניתן להבין גם את שאר הדינים המייחדים הלל זה. ההלל של הדין הראשון נאמר בעמידה, שכן אנו מעידים בו על גבורותיו של המקום, ואין עדות אלא בעמידה (שבולי הלקט, סימן קע"ג), ואילו הלל של ליל הסדר אינו בגדר עדות – אין אנו מנתחים את העבר, אלא מפינו מתפרצת הודאה נרגשת על הצלה שזכינו לה זה עתה. מאחר שהצלה זו התרחשה כעת וכללה גם את הנשים, אין ההודאה שבעקבותיה מחכה שיאיר היום – היא נאמרת מיד, בלילה, ואף על ידי הנשים (להרחבה עיין בספר 'הלכה ממקורה – ליל הסדר', שיצא לאור בימים אלו).
(תזריע תשעא)
