הצרעת כמכה מן השמים

נהוראי [מאיר] שטרית
סופר וחוקר
על: נביאה, מלך, שר, תלמיד- חכם ורבים אחרים

פרשת השבוע "מצורע" {ויקרא} מדברת כיצד ומתי לטפל במחלה על-ידי הכהן, בחינת דרגות הטומאה שהיא נושאת בתוכה על החולה והקשר לבידודה.
בעולם המודרני, שאנו חיים בו, הצרעת כמחלה נוראה, הייתה מאז ומעולם ונותרה המחלה; כמחלה חשוכת מרפא. במאות ה- 19 ותחילת ה- 20, הצרעת הייתה נפוצה ומכלה אלפי חולים בכל ארץ, בעיקר בגלל ההידבקות במחלה, שדרכיה היו קלות ובלתי- זהירות. במרוקו למשל, הצרפתים הנהיגו שיטות נוקשות כדי לבודד את החולים בצרעת ובכלל, בכל מחלה מידבקת, כדי לצמצם הידבקות. כך למשל, הם חייבו את החולים בתחילת מחלתם, לשאת על צווארם 'פעמון', כדי שהאנשים ברחוב, שבו החולה עובר יתרחקו ממנו. ממש פעמון מצלצל חזק ונשמע למרחק. במקום מייד מתרחשת בהלה של התפזרות האנשים לכל עבר או לעבור למדרכה שממול, או לעצור במקומם עד שהחולה עם הפעמון עובר. כאשר מחלת החולה מחמירה, הוא מוכנס לבידוד מוחלט וקשה מנשוא, גם לצופה מן הצד כמו גם לחולה.
הבידוד של החולה בצרעת הנוראה, מזכיר את המקרה ראשון במקרא: מרים הנביאה שנצטרעה כאשר ננזפה על-ידי השם יתב', אחרי שדיברה בלשון לא זהירה על אחיה משה, שאישתו הייתה 'כושית'. על מקרה זה, אלוקים יתב' ירד מן השמיים בהפתעה והעמיד את מרים ואהרן 'למשפט שדה' מהיר במקום שתוצאתו: "והנה מרים מצורעת כשלג" (במדבר יב'). משה התפלל למען אחותו מרים מתוך גדלות הנפש של נביא ועניו, שאין כמוהו עלי-אדמות:"אל- נא רפא נא לה". אולם, גם כאשר ה' יתב' קיבל את תפילת משה על אחותו הגדולה בגיל ממנו, הוא הורה לו ולאהרן לבודד אותה מחוץ למחנה בני- ישראל: "ותיסגר מרים מחוץ למחנה" (שם). תנועת מסעי בני- ישראל נעצרה כליל עד שמרים נרפאה מצרעתה.
מרים הנביאה הגדולה, שנתקנאה בהצלחתו של אחיה הצעיר משה, היא אותה מרים, שנתנבאה על הילד שיוולד מאמא יוכבד ואבא עמרם, והוא יגדל ויגאל את בני- ישראל משיעבודם במצרים. היא זו שביקשה מאביה, להחזיר את אשתו אחרי שהוא התגרש ממנה, המכונה 'בת לוי', כי האמא הזו תביא גואל לישראל. על- כך נאמר במקרא: "ותקח מרים הנביאה…אחות אהרן…" לא אחות משה, כי הוא עוד לא היה. אבל גם על- כך נאמר על- ידי חז"ל: 'אין צדיק שלא יחטא'. מרים האריכה ימים יותר מכולם ומתה בגיל מאה ושלושים שנה. הדברים הפלאיים שהיו בזמן מרים, נעלמו כליל: באר מרים, תוף מרים ועוד… (מדרש רבה, סדר נשא פי"ג).
הצרעת קשורה גם בנביא אלישע, מאות שנים אחרי תקופת בני- ישראל במדבר ומקרה מרים. אלישע כנביא חזק וקנאי לה' יתב', ריפא אדם מצרעת וקילל אדם אחר בצרעת. המקרים הא בהא תלייא: נעמן היה שר צבא ארם, שנתברך מהשמים להיות גיבור- חיל על- אף שהוא היה גוי ועובד עבודה זרה. הוא לקה בצרעת ולא מצא מזור למחלתו. רצה הגורל שחייליו שבו בגבול ישראל- ארם, נערה מישראל.
2.
היא נלקחה לשמש 'כעוזרת- בית' אצל אישתו של נעמן. כאשר הנערה מישראל ראתה את נעמן בצרעתו, היא נתמלאה עליו חמלה ואמרה לגבירתה, שאם בעלה יילך לנביא בישראל, הוא ירפא אותו מצרעתו. האישה אמרה זאת לנעמן בעלה ונעמן סיפר על- כך למלך ארם, מלכו ומעריכו כאיש צבא חזק של צבאו. המלך שלח את נעמן עם משלחת נכבדים איתו ועם הרבה מתנות של זהב, כסף, בגדים וגם צמד פרדים. נעמן הגיע לירושלים עם משלחתו ומתנותיו ומכתב מלך ארם בידו ונעצר ליד בית מלך ישראל, שנבהל מהפנייה וקרע את בגדיו מרוב דאגה, שמלך ארם מחפש אמתלה לעשות מלחמה עם ישראל. הנביא אלישע שמע על- כך וכעס על המלך: 'יש נביא בישראל' וביקש ממנו להפנות אליו את נעמן המצורע. נעמן נשלח לטבול במי נהר הירדן שבע פעמים, אבל גם הוא כעס וחשב שמזלזלים בו ופנה לחזור לארצו. עוזריו שיכנעו אותו לעשות מה שהנביא אמר לו ואחרי שטבל שבע פעמים בנהר, יצא מהמים בריא עם עור של נער. הפלא התרחש לנעמן והוא חזר לנביא כדי להעניק לו את המתנות הרבות שהביא בשבילו. הנביא סירב לקבל אף לא מתנה קטנה אחת וגם צמד שוורים או פרדים לחריש, סירב לקבל. (מלכים ב').
הברכה לריפוי נעמן על- ידי הנביא אלישע עד כאן. בהמשך באה הקללה של אלישע הנביא על עוזרו ונושא כליו, הלוא הוא גחזי, שלקה בצרעת קשה בעקבות קללת הנביא אלישע עליו. הנה כי- כן, באותו ספר 'מלכים ב' ', מופיעה אחת התופעות המעניינות והמרתקות ביותר, מימי ישראל המפוארים: נעמן הלך עם המתנות שהנביא סירב לקבל ממנו [אני מתאמץ להתאפק ולהימנע מהשוואה לימינו אלה], אבל גחזי המשרת של הנביא, פתח בריצה אחרי מחנה נעמן, שעצר לכבודו בדרך וירד ממרכבתו לכבודו. גחזי שיקר לנעמן במצח נחושה, שהנביא שלח אותו לקבל ממנו מקצת המתנות. נעמן נענה ברצון ונתן לו יותר מכפי שגחזי ביקש, אבל לא לפני שנעמן השביע את גחזי, שאכן הנביא הוא זה ששלח אותו אליו. הנביא ידע ברוח הקודש את מעשהו השפל של גחזי וכשראה אותו, קילל אותו, שצרעת נעמן תעבור לגחזי. השאלה שהטרידה אותי וחיפשתי לה תשובה, אך לשווא עד עתה, היא: למה גם שלושת ילדי גחזי לקו ??
גחזי המצורע [ובניו], בהמשך לסיפור המרתק, מביא אותנו לתקופה אחרת, שבה גחזי כבר אינו משרת את אלישע, ארם כארץ, בשפל המדרגה ונעמן בכלל, לא ידוע מה עלה בגורלו. ( מלכים ב', ז')…ואז:
"וארבעה אנשים היו מצורעים", רש"י אומר על הארבעה, שהם 'גחזי ושלושת ילדיו'. במקרא גופו, לא מצויינים הארבעה בשמותיהם. למרבה האירוניה, המחנה אליו פלשו ארבעת המצורעים, כשהחליטו להסתכן: לאכול טוב כי הם היו רעבים מאוד או למות על-ידי יושבי המחנה, שהיה לא אחר מאשר ארם, שלא היה ביחסים של שלום עם ישראל, שאלישע ריפא את שר צבאו נעמן מצרעתו, שהוא נשבע לאלישע שהוא יעבוד רק את אלוהי ישראל מאותו יום:"כי אין אלוהים בכל הארץ, כי- אם בישראל" (מל' ב', ט"ו) כבר נאמר על-ידי גיבור ישראל אחר, שמשון שמו, ש'מעז יצא מתוק': היינו, ממעשה תמים של מצורעים רעבים ומוזנחים, יצא שכר גדול לישראל, שמצבה באותה תקופה היה בכי רע: כלכלית, חברתית ודתית. העם התנפל על מחנה ארם שהיה ריק מאדם, בזז ולקח את כל מה שאפשר להביא כשלל עד ששר האוצר נרמס למוות על-ידי הקהל הדוהר למחנה וממנו. אלא שגם זה היה אחרי קללתו של אלישע על שזילזל בו.
אלישע, שכאמור, היה נביא חזק וקנאי לה' יתב', כמו קודמו, אליהו הנביא, האריך ימים כנראה יותר מכל נביא אחר בתפקידו. הוא שירת [שימש] את עם ישראל במשך ששים שנה. (מדרש רבה, נשא פי"ג).
היכן כתוב על הצרעת כדימוי ולא מחלה ממש? "אשה רעה, צרעת לבעלה" (משנה יבמ' ס"ג, ובן-סירא) הנה כי-כן, אישה רעה לבעלה, נחשבת על- ידי חז"ל כצרעת, כמו המחלה בגופו של האדם ושמכרסמת בו. גם הזוהר הקדוש מגדיר משהו אחר כמו צרעת: 'לשון הרע או לשון חדה באדם, היא כמו צרעת' וכך כתוב: "מי שיש לו חרב בלשונו, מזדמן לו חרב שמכלה הכל" (הזוהר, מצורע, נ"ב). פירושו של הזוהר לענ"ד: לשון חדה כחרב בפיו של אדם, היא כמו צרעת בגופו שלו, המכלה אותו עצמו: החיים והמוות ביד הלשון.
3.
דוד המלך, כמלך אהוב ונבחר, טעם למרבה הצער, את טעם הצרעת: "ששה חודשים נצטרע דוד… ונסתלקה הימנו שכינה" (מס' יומא, גמרא כב', ח'). אומרים שהוא לקה בצרעת על פרשת בת- שבע, אבל אומרים גם, שהוא לקה בגלל 'שהוא קיבל לשון הרע אחרי מות שאול המלך'. דוד נתרפא מהר מהמחלה.
לסיום מאמר זה על הצרעת בימי קדם, המעט שבמעט מתוך ים של כתובים על הצרעת וגילגוליה, ברצוני להביא ציטוט קצר מתוך פיוט עתיק, מאת רבי מסעוד אביחצירא, אחד הנכדים של אבי משפחת אביחצירא המפוארת, רבי יעקב, הקבור בעיר דמנהור שבמצרים. הפיוט נכתב לפני כמאה וששים שנה ומופיע בספר 'הדיוואן' של רבני אביחצירא לדורותיהם. מתייחס לסיבת הצרעת שלקתה בה מרים הנביאה ושנקרא: "מי האיש החפץ חיים". הפיוט הוא מסה של מוסר ותועלת לאדם בהתנהגותו בחיים:
"מרים הנביאה לקתה על שום…
שדיברה באח קטן נאמן…
ידידי, [היא] לא שמרה לפיה מחסום" (יגל יעקב, תשכ"ח, עמ' ע"ג).
(מצורע תשעא)