תפילין – כיצד הפכו ממצווה לסמל?

"הכל תלוי במזל, ואפילו ספר תורה שהיכל", אמר הזהר לפרשת נשא, ונראה שהדבר נכון גם ביחס למצוות. תרי"ג מצוות נתנו בסיני, חלקן חמורות, שעונשן כבד, חלקן קלות יותר. אך הורו לנו חכמים להיות זהיר בכל אחת מהן, קלה כבחמורה, לפי "שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות" (משנה אבות ב, א). ועם זאת, לאורך ההיסטוריה היהודית ניכר שהיו מצוות שתפסו מקום מרכזי יותר מאחרות.

כך, למשל, הוא איסור אכילת החזיר. מבחינת חומרתו, איסור זה הינו קל יחסית – עונשו הוא "רק" ספיגת ארבעים מלקות. חמור ממנו הוא איסור אכילת דם, שעונשו כרת (ויקרא ז, כז). ועם זאת, בתודעה היהודית נתפס החזיר כאיסור חמור בהרבה מדם וכסמל לזהות היהודית בכללה.

דוגמה אחרת היא מצוות התפילין. מצוות עשה, שכמוה יש עוד כמניין רמ"ז (247) בתורה. מפשוטו של מקרא אף לא ברור שעלינו לכרוך על עצמנו את אותן קוביות שחורות שאנו נוהגים לקשור. הרשב"ם מעיר על הפסוק "והיה לאות על ידכה", ש"לפי עומק פשוטו (של מקרא) יהיה לך לזכרון תמיד כאילו כתוב על ידך, כעין 'שימני כחותם על לבך'" (שמות יג, ט). הווה אומר: מפשט התורה נראה שתפילין הן עניין מטאפורי יותר מאשר עניין ממשי.

ועם זאת, תפילין הפכו יותר מכל מצוות עשה אחרת לסמל הזהות היהודית. לא רק שלאורך הדורות התפילין היו חלק מדמותם של היהודים אלא שאף כיום הן הפכו לסמל המזהה אדם דתי או מסורתי. ואמנם הגמרא אומרת שעם הארץ הוא זה "שאינו מניח תפילין" (ברכות מז, ע"ב) ואף מגדירה את פושעי ישראל בגופן ככאלו שאין לראשם תפילין (ראש השנה יז, ע"א).

משום מה זכו התפילין למעמד שכזה?

דומני שהתשובה לכך היא שתפילין – יותר מכל מצווה אחרת – מבוססות על מסורת. הרמב"ם קובע ש"עשרה דברים יש בתפילין כולן הלכה למעשה מסיני… שניים הן בכתיבתן ושמונה בחיפויין וקשירת רצועותיהן" (הלכות תפילין א, ג). אין לנו כל דרך לדעת כיצד מכינים תפילין מלבד המסורת שקבלנו מאבותינו. אין להלכותיהן כל רמז במקרא. לכן נראה שהמניח תפילין מביע בכך את חיבורו למסורת אבות. אמון שהוא רוחש למסורת אבותיו.

נראה שמסיבה זו נקבע שחכם שמורה הלכה להוסיף על ההלכות המקובלות בתפילין נחשב לזקן ממרא (רמב"ם הלכות ממרים ג, ד). מצווה זו היא סמל למסורת היהודית, ועל כך החולק על הסנהדרין בעניינה כחולק על המסורת כולה (ראו אור שמח שם).

כך הפכו התפילין ממצוות עשה רגילה לסמל יהודי.

(שמיני תשפ"א)