איך מתמודדים עם הצער לאחר שילד שהתאבד?

"הרב שרון אני נהנית מאוד לקרוא את הטורים שלך בשבתון… אני מעריכה את צורת החשיבה של ביתא ישראל בכל הנוגע לחינוך, לכבוד למבוגרים ובכלל, השקפת החיים. השנה, בתענית אסתר, תהיה האזכרה של בתי שהתאבדה לפני 4 שנים. ראש חודש שבט היה יום ההולדת ה-20 שלה. היא הייתה נערה נפלאה, רגישה ומוכשרת. היא ראתה את הטוב בכל אדם ושאפה להצליח ולתרום – היא הייתה מדריכה בבני עקיבא וחובשת במד"א. החלום שלה היה להיות רופאה מיילדת ולהביא חיים לעולם. לאחר שנפטרה, תרמנו את איבריה והיא הצילה את חייהם של שלושה אנשים יקרים. אני יודעת שהחברה האתיופית בישראל התמודדה ומתמודדת עם קשיים רבים, במיוחד קשיי קליטה. אני מתארת לעצמי שהקשיים של הילדים והנוער- אלו שעלו ואלו שנולדו בארץ- היו מאוד מורכבים וכואבים. כיצד התמודדו בקהילה עם אובדנות? יש לך תובנות בנושא? אשמח לשמוע ממך ואולי להשתמש בתובנות באזכרה שלה". למכתב מרגש זה השבתי כך:

"אין ספק שלאבד ילדה, שכל עתידה לפניה, וכפי שאת מתארת הייתה מוכשרת ומלאה בחן ובחסד בעיני אלוקים ואדם זה קשה. מיותר לציין שאובדנה הפתאומי הכה בכם הלם עמוק, תחושת אימה ואשמה אבל בעיקר נקיפות מצפון שבוודאי צפות ועולות מפעם לפעם. זה לא ירפה לעולם, השאלה היא – כיצד חיים לצד כל זה, באופן מאוזן, ומצליחים לשמור על שפיות? כיצד אפשר להתנחם? איך לא ליפול לצער? אין ספק שעצם העובדה שהחלטת להפר את קוד השתיקה והחלטת לא להסתיר זאת מצביעה על תהליך נכון בהתמודדות עם אסון מסוג זה. ובכל זאת, מה יש לתיאולוגיה האתיופית לתרום במקרה זה? אתחיל בסיפור משפחתי.

סבתא שלי ז"ל ילדה באתיופיה 11 ילדים. לארץ היא הגיעה עם חמישה ילדים. השאר נפטרו. ובכל זאת, בשנים שהכרתי אותה בארץ סבתא שלי לא חיה כמי שאיבדה חמישה ילדים. זה הזכיר לי מאוד גם את סבתא של אשתי שורדת שואה מאושוויץ. שתיהן חיו חרף האסונות שעברו עליהן בהשלמה מלאה עם המציאות. כדי להבין את סודן עלינו להתחקות אחר שורש הסיבות שמביאות אותנו להרגיש רע עם עצמנו. לחיות עם תחושת החמצה ופספוס וביתר שאת במקרה אסון. נראה שלרוב אנו מכירים את העולם לא כפי שהיינו רוצים שיהיה אלא כפי מצבו הנוכחי. בין האידיאל למציאות, בין האמונה שהאלוקים הוא השליט הבלעדי ואין עוד מלבדו לבין המציאות שבמקרים רבים כאילו מתנהלת מחוץ לשליטתו של אלוקים. הפער הזה עלול לגרום לתסכול. ובמקרה של אובדן- זה עלול להביא את קרובי המשפחה לצער עמוק שממנו קשה להתרפא. האובדן בתיאולוגיה האתיופית, נחשב כמעשה שטן.  כלומר, מעשה התאבדות איננו מתפרש כסוג של טעות בשיקול דעת, חטא ובגידה או כרצונו של האדם לקחת את נפשו, אלא כמעשה שטן שאי אשר היה למנוע אותו. השטן הוא שליחו הבלעדי של האלוקים. ציינתי בעבר שיסוד תודעת ההכנעה המוחלט הקיים בתיאולוגיה האתיופית המחנך לתפיסה תיאוצנטרית, מרכזי בעולם התרבותי של בית ישראל. המבטא תפיסה של אל טרנסצנדנטי. כאמור, תפיסה זו כרוכה באמונה שהאירועים המשפיעים על החיים מקורם בגורמים חיצוניים, מחוץ לשליטתו של האדם כגון מזל, גורל ומקרה. בתרבות הדתית האתיופית אמונה זו אינה סותרת את המונותיאיזם. המאמין האתיופי חי חיים הוליסטיים בהם אלוקים הוא שמכתיב באופן מוחלט את האירועים. לעתים ההתרחשויות אינן רציונליות ולכאורה אקראיות, ובכך מחייבות באופן פרדוקסלי אחריות אישית והתמודדות בכל מצב. בגישה זאת המאמין האתיופי אינו רואה שניות בתוך המציאות. אינו מטיל ספק במתרחש הוא מקבל מתוך הכנעה מוחלטת את המצב. זה מסביר מדוע במילון האתיופי אין את המילה "לא". רצוני הוא רצונך. וזה מסביר עוד מדוע המאמין האתיופי, בדומה לתקופה הקדם מודרנית, אינו שואל למה זה קרה? אלא למה (lema) זה קרה? שאלת הלמה מבקשת לספק תשובות למה שהתרחש בעבר. במצב כזה האירועים שקרו לנו בעבר יכולים "לתקוע" אותנו ולמנוע מאיתנו להתקדם בהמשך חיים מאוזנים. שאלת הלמה(lema), לעומת זאת, מבקשת להרפות מהאירועים שקרו ולקבל כלים בכדי להתקדם הלאה תוך בניית חיים מאוזנים בין העבר לעתיד.

באתיופיה, אובדנות עצמית כמעט ולא הייתה ידועה. ד"ר יעקב מלכמו הסביר מדוע: "התרבות האתיופית היא תרבות קולקטיבית, כולם חיים בקהילות יש הזדמנויות רבות לשוחח כמו טקסי ה'בונה'". בעולם המערבי, כמו בישראל, בקושי יש לאנשים זמן לענות בסבלנות למי ששואל 'מה השעה?' פה אין זמן, כולם רצים. במקרה כזה אדם מרגיש לבד. אני רוצה לסבר את אוזנייך כי על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מתאבדים בישראל מדי שנה בין 400 ל-500 בני אדם.  כבר אמרתי לעיל שבאתיופיה תודעת אובדן עצמי לא הייתה נפוצה כלל, אך לאחר העלייה, במיוחד בשנה שעברה, אחוז המתאבדים יוצאי אתיופיה היה מן הגבוהים ביותר.  נראה לומר שהדור שגדל פה מצד אחד איבד את סוד התיאולוגיה של התרבות הדתית ומצד שני עדיין לא הצליח לקבל את הכלים המערביים למניעת אובדנות עצמית.

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" – שואל מדרש חז"ל: היה צריך להיות כתוב 'ויתנו לי תרומה'? בגלל קושי זה המתרגם האתיופי תרגם: ወንሥኡ ፡ ሊተ- תישאו את תרומתי. כלומר, כאשר האדם נותן הוא מיד הופך למקבל, כאשר האדם מתרוקן מנתינה הוא מתמלא מיד בחזרה. בבסיס התפיסה התיאולוגית המוסרית לגישה זאת עומד הרעיון שכאשר האדם תופס עצמו "אין" הוא הופך ל"יש". במציאות המורכבת של האמונה המונותיאיסטית האדם נדרש לגלות כניעה מוחלטת לפני הא-ל, אך לא תמיד הכניעה מובילה לחוף מבטחים. אמונה זאת בקרב המאמין האתיופי עלולה להוביל לחוסר אחריות להפיק לקחים על מנת למנוע ממקרים דומים להתרחש שוב בעתיד. אני מאמין שהעולם התרבותי שממנו את מגיעה בשילוב התובנה של התיאולוגיה האתיופית יאפשרו לך לשאול את השאלות הנכונות ולחיות חיים מאוזנים בצל זיכרון אובדן הבת היקרה. יהי זכרה ברוך".

(תרומה תשפ"ג)