ד"ר יצחק קניגסברגהתורה מזהירה את הכוהנים: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא ו',ו'). מוני המצוות קבעו שיש כאן שתי מצוות: מצוות עשה – לשים עצים על המזבח בבוקר ובין הערביים, ומצוות לא תעשה – לא לכבות את האש על המזבח.
נשאלת השאלה: האם חובת שתי המצוות של שמירת האש ואיסור כיבויה, חלו גם בזמן המסע ממקום למקום במדבר?
שאלה נוספת הנגזרת מכך: כיון שאת המזבח היו צריכים לכסות עם בגד ארגמן בזמן המסע: "וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ, וּפָרְשׂוּ עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן" (במדבר ד', י"ג), ואם האש דלקה גם בזמן המסע, היאך לא נשרף בגד הארגמן?
הדיון שנערך בנושא זה בירושלמי יומא (ד', ו') יספק את התשובה: "תניא: 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה' בשעת מסעות מה היו עושין לה? היו כופין עליה פסכתר, (כיסוי מנחושת) דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: אף בשעת מסעות היו מדשנין אותה. שנאמר: 'ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן'. הא אילו היה מזבח דליק לא היה בגד ארגמן נשרף? ומוסיף הירושלמי ושואל: מה מקיים ר' יהודה 'ודשנו את המזבח' ? ומשיב: וירוון ביה" ( ירוו ויזינו אותו בחמרי דלק).
חז"ל מדגישים: "ואש שירדה מן השמים, רבוצה תחת הבגד (ארגמן) כארי, בשעת המסעות".
אכן, כאשר תמה מלאכת המשכן, וכל העם ציפה בדריכות להתגלות ה' במעשי ידיהם: "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ויקרא ט') . את האש הזאת שירדה מן השמים הם היו צריכים לשמור מכל משמר, גם בזמן המסעות במדבר.
הדיון בירושלמי מצריך הסבר: אם כפו על האש פסכתר בזמן המסע, איך לא כבתה האש? איך הזינו את המזבח בחומרי דלק בזמן המסע? כיצד לא נשרף בגד הארגמן שנפרש על המזבח, שעליו בערה אש התמיד?
בדיקת מנגנוני הבעירה תענה על השאלות הללו. החוקר הצרפתי אנטואן לבואזיה הוכיח בניסוייו בשנת 1779 כי בעירה אינה אלא התרכבות של החומר הבוער עם החמצן שבאוויר. בימינו ההגדרה יותר כוללת: בעירה היא תהליך כימי בו תרכובת מגיבה עם חומר מחמצן, ובמהלכו משתחררת אנרגיה. כשתהליך הבעירה מתרחש במהירות, משתחררת אנרגיה בצורת חום ואור; השילוב של השניים מוכר לנו כאש. הפחמן הדו-חמצני והמים (בצורת אדים) מופיעים כגזים, אשר נפלטים בעת שריפה. הפחמן שלא הספיק להתרכב עם החמצן נותר בצורת פחם.
כדי שאש תבער, שלושה גורמים צריכים להתקיים בו-זמנית: נוכחות של חומר דליק (עץ, נייר, דלק, פחם וכו') נוכחות של חומר מחמצן (בדרך כלל החמצן שבאוויר, אבל קיימים גם חומרים מחמצנים אחרים) וחום גבוה. שלושת אלה מכונים ביחד "משולש האש". ברגע שאחד הגורמים חסר, האש אינה יכולה לבעור. אם שלושתם מתקיימים – יש אש, בלי קשר לסביבה החיצונית.
החמצן שבאוויר הוא לא תנאי בלעדי לתהליך הבעירה. ישנם חומרים (ניטרוגליצרין) בעלי תכולה גבוהה של חמצן, שבעזרת החום הם מתפרקים, ומזמנים את החמצן הדרוש לבעירה, ללא צורך בחמצן חיצוני. קיימים גם חומרים מחמצנים שונים
(חנקת האשלגן), היכולים לקיים בעירה בנוכחות חומרים דליקים כמו פחם, בלי צורך בחמצן חיצוני.
על סמך ממצאים אלה נוכל להסביר את הגמרא בירושלמי. קיימת אפשרות שהפסכתר היה אוורירי ואפשר לחמצן שבאוויר לחדור דרכו ולקיים את האש שמתחתיו. קיימת גם אפשרות נוספת שהוא היה אטום לחמצן שבאוויר, אך האש התקיימה על ידי הוספת חומרים מחמצנים או חומרים עתירי חמצן לחומרי הבעירה (עץ, פחם) שמתחתיו, כמשתמע מהצורך להזנת חומרי דלק בזמן המסע, כמופיע בירושלמי לעיל.
בגד הארגמן לא נשרף מכיוון שאולי השתמשו בבגד חסין אש (כפי שלובשים היום לוחמי האש) מתחת לבגד הארגמן, או שפשוט פרשו אותו מעל המזבח מבלי שהוא ייגע בפסתכר החם.
(צו תשעה)
