יאיר נווה אלוף (מיל.), לשעבר סגן הרמטכ"לקריאת מאמרי הפרשנות בעיתוני השבת בהכרח מביאה למסקנה כי הכותבים, בכירים ככל שיהיו, עדיין לא מפנימים את המציאות. "הקמפיין לא היה מוצלח", "שמו את הדברים הלא נכונים על השולחן" וכדומה. שלל תירוצים מדוע לא הצליחו להוביל את ״עדר״ העם לכיוון הנכון ולבחירה הנכונה, לטעמם.
לתפיסתי, העם נבון ממנהיגיו וגם מכתביו. העם מבין מה עיקר ומה טפל. הוא מבין שעצם קיומנו כאן הוא העיקר וכשכל השכונה מסביב רועדת, כדאי לתפוס מחסה יציב ולא לרוץ מצד לצד. העם מבין את פרמידת הצרכים הבסיסית לפיה החשוב ביותר הם החיים, אחריהם היכולת לחיות (פרנסה ובריאות) ורק אחריהם באה איכות החיים.
העם לא מוכן יותר לניסויים העלולים להביא לקרבנות סרק בבנים או בבתים.
נקעה נפשו של הציבור מנביאי שקר ומפרשני שקר שמסבירים לו שרק רע לו כל היום. עברנו כבר אלפי שנים מתקופת ההתרפקות על סיר הבשר, עברנו את השואה ואת תלאות הקמת הארץ, אז עכשיו רע מתמיד?. יש מה לתקן, אך גם יש להדגיש את הכרת הטוב.
העם רוצה מנהיגות כשל דוד המלך אשר שומר בגאון על האינטרסים של העם מול אומות העולם בלי מורך לב. העם רוצה בהנהגה צנועה וענווה. העם אוהב את ערכי מסורת ישראל, את המשפחה , את אווירת בית הכנסת, את מנגינות בית אבא כל עדה ומנגינותיה, וחוזר אליהם.
כך אני מבין את התנהגות הציבור החכם, כאמור, ממנהיגיו ומכתביו. אני תקווה שהמנהיגות הנבחרת תבין את כובד האחריות, תבין את האתגרים ותדבק בצניעות ובדוגמא אישית כערכיה המובילים.
גם מפרשת צו, שלכאורה כולה עוסקת בפרטים הטכניים של עבודת הכהנים בקרבנות, ניתן ללמוד שיעור בהכרת הטוב הנדרשת מאיתנו.
הפרשה עוסקת בשלשה סוגי קרבנות שלמים של היחיד. הראשון הוא שלמי תודה על נס או דבר טוב הקורה לנו. האחרים הם שלמי נדר ונדבה. מעניין שדיני שלמי תודה שונים מהאחרים.
בשלמי תודה מביא המקריב גם ארבעה סוגי לחמים שאחד מהם ״חלות חמץ״ באופן חריג ביותר. בנוסף, אכילת שלמי תודה אפשרית רק ביום ההקרבה ובלילה שאחריו ולא גם למחרת יום ההקרבה, כפי שנקבע בשלמי נדר ונדבה.
מדוע קבעה התורה הבדלים אלו?
אלא, שהכרת התודה של היחיד על נס או על אירוע שמח שהיה לו, מחייבת שותפות עם הסביבה ומחייבת נדיבות מכל הלב. לכן מביאים חלות חמץ ולא מצות המהוות לחם עוני ולכן גם חובה לסיים את אכילת הקרבן בזמן קצר.
מכיר התודה נדרש להזמין את משפחתו ואת חבריו וידידיו ולחגוג את הכרת התודה ברוב עם. הוא לא מקבל יומיים כדי לאכול את סעודותיו בקבוצה מצומצמת. הוא נדרש להזמין הרבה אנשים כדי לסיים את הבשר עד הבוקר.
סעודת הודיה כזו תהווה הכרת טובה מלאה ויהיה בה מעין ״פרסומי דניסא״ על הטוב הפרטי שקרה לו.
אין כמו הכרת הטוב כדי להשלים את הצניעות ולהביא לכך שנהיה עשירים השמחים בחלקנו.
(צו תשעה)
