חקלאות היא לא רק פרנסה

כאשר בני ישראל נכנסים לארץ ישראל מצטווים הם לנטוע עצים:
וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל: וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה' וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם.
כבר המדרש תמה על פשרו של הציווי הראשון, המצפה לעם ישראל בכניסתו לארץ וזה לשונו:
'ר' יהודה בר' סימון פתח אחרי ה' אלהיכם תלכו וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקב"ה? … אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק אלא במטע תחלה הה"ד ויטע ה' אלהים גן בעדן, אף אתם כשאתם נכנסין לארץ ישראל לא תתעסקו אלא במטע תחלה כי תבואו אל הארץ ונטעתם.' (ילקוט שמעוני קדושים תרטו)
הנטיעה מסמלת את ההליכה אחר ה'. כשם שמעשהו הראשון של בורא עולם היה נטיעת עצים כך הקב"ה מצווה אותנו שניטע עצים בבואנו לארץ. אולם המדרש אינו מבאר מה ייחודה של נטיעת עצים שנבחרה להיות הפעולה הראשונה בארץ ישראל?
במקום אחר מבאר המדרש את הפן היחודי של הנטיעה. וזה לשונו (תנחומא קדושים, ח):
'כי תבואו אל הארץ ונטעתם. אמר להם הקב"ה לישראל, אעפ"י שתמצאו אותה מליאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר ונטעתם כל עץ מאכל, כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם נטעו לבניכם, שלא יאמר אדם אני זקן ולמחר אני מת, ולמה אני יגע בשביל אחרים… '
הנטיעה אינה רק ניצול הקרקע ומקור פרנסה, אלא קשר עמוק של האומה לאדמתה. הקב"ה עסק תחילה במטע כדי להודיע לנו שבנייתו של העולם הוא תהליך מורכב וארוך. כך גם תהליך בנייתה של ארץ ישראל ארוך ומורכב. לאחר נטיעת העצים מתחיל שלב ארוך ומייגע עד אשר רואים ברכה בתנובת העצים. החקלאי חושש לתוצרת הפרי, האם פרותיו יהיו באושים או הילולים? חייבים להמתין שלוש שנים עד אשר הפרי יהיה מותר באכילה.
הנטיעה מסמלת את הנתינה לדורות הבאים, את העברת השרביט להמשך עשייה ופריחה. אסור לו לאדם שיחשוב רק על עצמו אלא אף על הדורות הבאים. כשם שקבלנו עצים נטועים כך עלינו לנטוע עצים בעצמנו. אסור לבנים 'לבנות' על חסכונותיהם של ההורים, אלא הם צריכים להמשיך לעבוד קשה עבור הדורות הבאים. אולם הקשר לאדמה אינו רק מוסרי אלא מהותי ולשם כך עלינו לחזור למסופר בבריאת העולם. בפרק א בבראשית מתוארת בריאתו של האדם שנברא בצלם ומצטווה לכבוש את הארץ. בפרק ב מודגש נדבך נוסף בתפקידו של האדם לעבוד את האדמה ולשומרה. האדם נברא מן האדמה ולכן מוטל עליו לטפח את האדמה במהלך חייו. לא פלא שבעטיו של החטא האדמה נתקללה בעבורו. הזיקה בין האדם לאדמה ניכרת גם אצל קין. הבל היה רועה צאן וקין היה עובד אדמה. כאשר קין חוטא אומר לו הקב"ה: 'דמי אחיך צועקים אלייך מן האדמה' ונאלץ הוא להיות נע ונד. העונש הוא כבד מנשוא אותו כוח, שהאדמה סיפקה לאדם פוסק ועוד יהיה נע ונד ויפסיק להיות מחובר לאדמתו. מאוחר יותר הקשר שבין האדם לאדמה הפך להיות לאומי ותפס נדבך משמעותי ממצוות התורה. רוב מערכות החיים התמקדו במערכת החקלאית והיו תלויים בה במידה כמעט מוחלטת. סדר משניות שלם הוקדש להלכות שדה ותבואה. עוצמת הקשר תבעה גם את הריסון. ולכן היה תפקידן של מצוות מסוימות להגביל את הקשר ולרסן אותו כדי שלא ייהפך הקשר שבין האדם לאדמתו לתלותי מדי. במהלך הדורות חלו שינויים ובעקבות המהפכה התעשייתית, הפכה החקלאות לתחום משני בחיי האדם והחברה. מאוחר יותר, בעקבות מהפכת המידע שהתחוללה בעשורים האחרונים, נדחקו מרחבי הטבע אל ירכתי תודעתנו. הטבע תופס היום מקום שולי ואף זניח בחיינו, אנו חיים בעולם וירטואלי והטבע לא נוגע מספיק בחיינו. אולם לעולם אין בכוח המציאות לנתק את האדם מאדמתו וכדברי המדרש: 'א"ר אלעזר כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם שנאמר וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדַם" (ילקוט שמעוני תהלים קט"ו, רמז תתעג)
בשנים האחרונות, העיסוק בחקלאות הולך ופוחת. כיום אנו מחפשים אחר מקורות פרנסה, המניבים תוצר מיידי. פקעה הסבלנות ונחלשו הכוחות. היום הכל נבחן בעיניים כלכליות ולכן העיסוק בחקלאות הולך ומצטמצם. דוקא בתקופתנו אנו נדרשים להגדיל את הזיקה לאדמה. אחד ממאפייניה של המודרנה הוא צמצום מרחקי המקום. בעבר לא היה באפשרותו של אדם להיות בשני מקומות בזמן אחד. בימינו יכול כל אדם להיות מחובר לכמה מקומות בו זמנית. מחדרו שבביתו, הוא מדלג על אלפי קילומטרים, והוא מחובר on-line לקצה השני בעולם. תופעה זו מפחיתה את חשיבות המקום, והטריטוריה. כל היחס לאדמה נהפך לכאורה, לנחלתם של אנשים בלתי ראליים, הטובעים בים של נוסטלגיה לא עכשווית, והם אינם מציאותיים.
השנה היא ערב שנת השמיטה ובעזרת השם בקרוב נדון בהלכותיה. כל מי שפוסק הלכה בתחום השמיטה חייב להבין שהחקלאות היא ערך דתי, ובבואנו לפסוק הלכה בתחום השמיטה נדרשים אנו לקחת בחשבון, שחקלאות היא לא רק פרנסה אלא ערך קיומי, והחקלאים עצמם הם שליחי הציבור כולו בבניית הארץ ויישובה. רק מי שמפנים את הערך הזה יוכל לדעת שפסיקה בשנת השמיטה היא מורכבת והיא בראש ובראשונה מתייחסת לחקלאים ומאפשרת להם מצד אחד לשבות אבל מצד שני מדובר בפסיקה המתחשבת גם בהשלכות שלאחר שנת השמיטה ובשפתם של חז"ל – 'לאוקמי אילנא' היינו להתיר טיפול בעץ שיאפשר את קיומו בעתיד.
(קדושים תשעד)