הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)התורה מוצאת בספירת העומר עניין עקרוני רב משמעות. שהרי, ספירה זו מביאה אותנו לחג השבועות, החג היחיד בתורה שאין לו תאריך קבוע. לשון התורה ביחס לספירה מזמינה פרשנויות רבות (ויקרא כג,י-טז):
"…כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן… וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' ".
ר' יצחק קארו, דודו של ר' יוסף קארו (מחבר הבית יוסף והשלחן ערוך), חיבר ביאור נאה על התורה, בשם תולדות יצחק. בספרו זה מונה ר' יצחק כמה וכמה טעמים למצוות מניית העומר. בראש ובראשונה הוא מביא טעם הגיוני, המתאים היטב לחברה החקלאית של ישראל בעת העתיקה. מאחר שהזמן שבין קצירת העומר (שעורים) לחג השבועות (הלא הוא: "בכורי קציר חטים") הוא תקופה לחוצה ביותר אצל חלק גדול מהחקלאים, ראה הקב"ה לנכון לצוותם על ספירת העומר, בשביל שלא יישמט חג השבועות מזכרונם. באמצעות העצמת הציפייה של כל ישראל לחג, על ידי הספירה בפה בכל ערב וערב, ניתן לקבע בליבם את חשיבותו של החג. אולם, ר' יצחק קארו מביא שני טעמים נוספים, האחד קשור לענין חקלאי נוסף, ומשנהו מחובר כבר לזיהוי של חג השבועות כזמן מתן תורתנו.
כיוון פרשני אחד הוא שהספירה מבטאת את ההשתוקקות של ישראל לקבל את התורה, בת המלך, ועל כך מונים ישראל יום אחרי יום לקראת זמן קבלתה. הסבר נוסף, הקשור כאמור לענין הקציר, הוא התפילה המתמדת על היבולים הראויים. לכן, בזמן המתוח שבין היבולים, סופרים כל ישראל את הימים ונושאים עיניהם בתפילה להצלחת הגידולים השונים. עוד הסברים נוספים ניתנו לאורך הדורות.
ברבות השנים התקבל אף מנהג אצל חלק מקהילות ישראל, בעיקר אלה שהלכו לאורו של האר"י הקדוש, להקדים למצוות ספירת העומר נוסח הצהרתי, המחבב את המצוה ומעצים את ערכה בעיני הציבור. נוסח זה פותח במלים הבאות:
"לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ (ביראה ובאהבה). לְיַחֵד שֵׁם י"ה בו"ה (קרי לאחות את שני חלקי שם הוי"ה, המתארים את העולמות העליונים והעולמות התחתונים) בְּיִחוּדָא שְׁלִים, בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי מוּכָן וּמְזוּמָן לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל סְפִירַת הָעוֹמֶר…".
לא ניכנס כאן למלוא המשמעות הרעיונית העמוקה של הצהרת כוונות זו, המתארת מאמץ רוחני לתקן את הפגמים שנוצרו בהתנהלות העולם, ולשאוף לייחוד שם ה' באופן מלא ומוחלט. אך דווקא הסיפא של הדברים מעוררת תמיהה, בקביעת המחבר שספירת העומר היא מצוה של תורה. לא שאנו מכחישים את פסוקי התורה המצווים על ספירה זו, רק ראוי לשאול האם ספירת העומר נוהגת גם בזמן הזה מן התורה! שהרי מפורש בכתוב שהספירה היא "מיום הביאכם את עומר התנופה…", וכידוע, שלא בפני הבית איננו מביאים את קרבן העומר, וספירה זו מה משמעותה?
שאלה זו עמדה בעין הסערה במחלוקת רבותינו הראשונים, אך שרשה נעוץ בהבנת סוגיה קצרה במסכת מנחות (סו,א):
"גופא, אמר אביי: מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי. אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר: זכר למקדש הוא".
כאמור, נחלקו רבותינו האמוראים בשאלה האם יש למנות ימים ושבועות גם יחד, או שמא עיקר המצוה בזמן הזה אינה אלא למנות ימים, ולא למנות שבועות. אולם, אנו נעסוק דווקא בטעמו של אמימר, הסובר שיש למנות רק ימים ולא שבועות. הסיבה – הספירה בזמן הזה היא זכר למקדש. ניכר שלשיטת אמימר אין כיום מצוה של תורה בספירת העומר. אולם, כידוע, איננו פוסקים כאמימר, ואנו סופרים גם בזמן הזה ימים ושבועות גם יחד. אך האם השיטה של אביי, שנפסקה להלכה, חולקת לא רק על פסיקתו של אמימר, כי אם גם על טעמו. כלומר, האם לאביי הספירה היא גם זכר למקדש, או שמא היא המשך קיום המצוה שהיתה נוהגת בזמן הבית? בכך, כאמור, נחלקו הראשונים.
הרמב"ם נוקט עמדה ברורה בשאלה (הל' תמידין ומוספין ז,כב-כד):
"מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר… ומצוה למנות הימים עם השבועות … ומתחילת היום מונין לפיכך מונה בלילה מליל ששה עשר בניסן… מצוה זו על כל איש מישראל ובכל מקום ובכל זמן…".
מנגד, עומדים ראשונים אחרים, הסוברים שכאמימר כן אביי, ולשניהם הספירה כיום אינה אלא זכר למקדש, בשל העדרו של קרבן העומר. בראשם עומד רבנו נסים, הר"ן (בפירושו על הרי"ף, כח,א בדפי הרי"ף על מסכת פסחים), שהביא כמה וכמה מקורות לשיטתו. כעמדתו של הרמב"ם נקט גם ספר החינוך, ומחלוקת רבתי נוצרה בעינה בסוגיה. כמה וכמה נפקא מינות תלויות ועומדות בצילה של מחלוקת זו, כדוגמת מי שנמצא בספק אם בירך, או ספק אם כבר ירדה החשכה (הערת התוספות על מנחות סו,א בענין, והתגובות עליה מאלפות), ועוד כהנה וכהנה. מכל מקום, חשוב לשים לב שמי שנוהג לומר את ההקדמה לספירה, יכיר את העמדות השונות ויבין שדבריו אינם נאמרים אלא על פי שיטה אחת בלבד.
בחתימת הדברים נציע כיוון מאיר ביותר על ספירת העומר, מכח דברי הרמב"ם שהבאנו לעיל. המתבונן יראה שהרמב"ם מיקם את מצוות ספירת העומר במקום משונה ביותר לעיניו של הקורא בן ימינו. מדוע לא בחר להכניס את ספירת העומר בסימן תפט באורח חיים, כפי שעשו הטור והשלחן ערוך, כלומר לאחר דיני חג הפסח? הרי המקום הטבעי למקם את דיני ספירת העומר אינו אלא בספר זמנים, בתוך הדינים המתארים את מעגל השנה. אולם, הרמב"ם הכניס את דיני ספירת העומר בתוך הלכות תמידין ומוספין, העוסקות, כמובן, בקרבנות הקבע במקדש. מה לספירת העומר בזמן הזה בתוך ספר העוסק בהלכות המקדש?
אולי ניתן לומר שהרמב"ם רואה בספירת העומר גם בזמן הזה שריד מה מעבודת המקדש. שריד זה, מאחר שהוענק כמצוה לכלל ישראל, שמר על מעמדו חרף חורבן הבית, אולם הוא עדיין נשאר חלק ממנגנון העבודה בבית. הרי שבבואנו לספור את העומר אנו מקיימים בפועל מצות ממצוות המקדש! כעת, עלינו להתייחס למצוה חשובה זו כאל שריד בית מקדשנו, אולם לא שריד דומם כי אם פעולה דינמית, המחייבת כל אדם מישראל. לפיכך, ההקפדה על קיום המצוה יש בה גם משום ביטוי של כמיהה וגעגוע לחיי ישראל במקדשם, וביטוי מתמיד של השתוקקות לחזות בבית הבנוי במהרה בימינו.
נקווה שבעזרת ה' כבר בשנה הבאה נזכה לקיים את מצוות העומר כתיקונה, מדין תורה, לפי כל השיטות, והיא תשוב להיות רק חלק מעבודת המקדש שלנו, ולא כל העבודה שבאפשרותנו לקיים.
(שמיני תשסז)
