הרב שי פירון"אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'"
חומש ויקרא, ספר הקורבנות, פותח בפירוט סוגי הקורבנות השונים. מה שמייחד אותם היא הסיומת: "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'", החוזרת ארבע פעמים בפרשתנו. זו סיומת דומה לקורבנות שונים. האחד מתאר את קורבן העולה, השני מן הצאן, השלישי מהעופות, והרביעי, בפרק ב', קורבן הבא מן הסולת. כל אחד מהקורבנות הללו שונים בערכם. אין ספק שקורבן שבא מן הבקר יקר בהרבה מזה הבא מן הסולת, ובכל זאת הסיומת– דומה בכולם.
המשנה במסכת מנחות מדייקת מכאן: "נאמר בעולת בהמה "אשה ריח ניחוח" ובעולת עוף "אשה ריח ניחוח" ובמנחה "אשה ריח ניחוח". לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים" (מנחות י"ג, י"א).
דברי המשנה הללו הובילו לפרשנות מקיפה ועמוקה של האדמו"ר מגור, בעל השפת אמת. ראשית הוא מדגיש: "כי באמת אין הפרש בין מרבה לממעיט אף אם שניהם מתכוונים לטוב. כי בעבודת הבורא אין נפקא מינה בריבוי רק בהתעוררות רצון אמת בלב. ואדרבא מי שאינו יכול לעשות הרבה ומכוון בהמעט אפשר חשוב יותר". פירושו של השפ"א פשוט: ה' בוחן כוונת הלב ולא את המעשה. מה אשם העני בעוניו? זה המקסימום שיכל להביא- קורבן סולת, המהווה מבחינתו כמעט כל מה שיש לו.
אולם, בהמשך, מעמיק השפ"א את פירושו וכותב: "ובאמת נראה הפירוש מרבה וממעיט בענין ימי הטובה וימי הרעה, כי התרבות המעשים טובים בעת פתיחות לב האדם, והתמעטות המעשים בימי הרעה, שניהם בקנה אחד עולים"…
יש ימים שקל לי לעבוד את ה'. יש ימים שהתפילה זורמת, שלימוד התורה שלי לא דורש מאמץ. הוא מענג אותי. לעומת זאת, יש ימים בהם הפה יבש ומילות התפילה נזרקת החוצה, כמעט מן השפה ולחוץ. לימוד התורה– כפייתי משהו, רק בגלל חובות יומיות שקבלתי על עצמי. אבל, בשני המקרים אני עושה את מה שקבלתי על עצמי. יש ימים שאני מוציא מעצמי מה שנראה כמו קורבן מן הבקר, ויש ימים שמה שיוצא ממני זה בקושי קורבן של סולת.
ה' רואה את מאמצי. רואה את ההקרבה העצומה שיש בתפילה הבאה בשעות קשות. דווקא לכן, הוא רואה בה 'אישה ריח ניחוח לה'. בתורה אחרת ביאר בעל השפת אמת: "משל לב' סוחרים שנסעו לדרך אחד. והאחד בא מיד והשני היה לו סיבות ומניעות עד שלזמן רב בא גם כן, ושאלוהו מה זה שלא באת עד עתה, והשיב מאחר שבאתי גם כן מה שהיה היה. עד כאן דבריו ולא פירש יותר. ונראה פירושו, שפירוש 'ובלבד שיכוון לבו'- שסוף ותכלית מעשיו יהיה שיהיה מכוון להשי"ת כראוי, בין שבא לו זה על ידי עבודה מעט או על ידי יגיעות הרבה. רק שיועילו מעשיו לכוון לבו לשמים….".
אני קורא את הדברים הללו ושואל את עצמי: כמחנך, האם אני מסוגל לנהל מערכת חינוך המבינה שיש אחד שמרבה ואחד שממעיט אבל שניהם מכוונים ליבם?
ראשית– האם הוגן ונכון להשוות עבודתו של הבא מחברה מבוססת, זוכה לתמיכה רבה מבית, מסוגל להביא 'קורבן בקר' בקלות. ולצדו בן כתתו, שגדל במשפחה שציידה אותו בקורבן סולת. שניהם יושבים זה לצד זה. האם זה הוגן להשוות בניהם? האם נכון ליצור מדרג ציונים כללי?
שנית– האם אני מסוגל לבחון כל אחד בשני סרגלים שונים, לפי מצב רוחו, לפי הלך רוחו, לפי המציאות הפנימית שלו בזמן נתון, או שמא אני רוצה לבחון אותו תמיד באותו סרגל מדידה?
(ויקרא תשעח)
