משפט אחד יהיה לכם

הקריאה של התורה למשפט אחד בפסוק החותם את פרשתנו, מתפרשת בחז"ל במספר אופנים.
האפשרות האחת היא לומר שהתורה מצווה על פרוצדורה משפטית אחידה. ניהול סדרי בית הדין צריך להיות קבוע וידוע. וכך נאמר במשנה במסכת סנהדרין:
"אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה שנאמר: 'משפט אחד יהיה לכם'".
האוטופיה הזו של סדרי דין אחידים, אינה מחייבת אימוץ מדויק וזהה של כללים לכל תחומי המשפט ולכן, לא מפתיע שכבר במשפט הבא במשנה נוצרות הבחנות בין דיני נפשות ודיני ממונות. ההרכבים שונים, סדר הדוברים שונה, ועוד.
לא זו אף זו, אפילו הציפיה לדרישה וחקירה נותרת כרעיון נכון של התורה, אך חכמים תיקנו שלא להצריך דרישה וחקירה בדיני ממונות כדי שלא לנעול דלת בפני הלווים. אם יראו המלווים שהם צריכים לעמוד בחקירה מדוקדקת על מנת לזכות בכספם המגיע להם בדין חזרה, יימנעו מלהלוות. על כן, הקלו חכמים בכך.
פירוש שונה לדרישה ל"משפט אחד" נגזר מתוך עיון בפסוק בהקשרו, כפי שהוא מופיע בפרשה שלנו. הפסוק חותם את הפרשיה העוסקת בדין חבלות הגורמות נזק בלתי הפיך לאדם, כעקירת איבר, שדינו בתורה "עין תחת עין".
בגמרא מובאות שתי דרשות המפרשות את דין "עין תחת עין" בהתאם להוראה הכללית של "משפט אחד יהיה לכם". דרשה אחת היא של ר' דוסתאי הסבור שלא ניתן לבצע את דין 'עין תחת עין' כיוון שהדין הזה מחייב זהות בין העין של הפוגע לעין של הנפגע. אחרת, יווצר מצב של ענישה שאינה זהה לנזק. משום כך, אין לפרש את הפסוק כפשוטו אלא להשית על הפוגע לשלם פיצוי לנפגע בערך העין שאבדה לו.
ואמנם, הגמרא סבורה שדרשה זו נגועה בכשל, שכן יש שוויון בין שני הצדדים על ידי עקירת עינו של הפוגע, שכן שניהם מאבדים את מאור עיניהם ובזה מושג שוויון.
הדרשה השנייה היא דרשת ר' שמעון בר יוחאי. חוסר השוויון עליו מצביע רשב"י הוא כאשר הפוגע כבר בעצמו עיוור או חיגר. הוא "חסין" בפני עקירת עינו או רגלו. ומה נעשה לו?
המשמעות של דין "משפט אחד יהיה לכם" בשתי הדרשות אינה החתירה לאחידות בפרוצדורה המשפטית. היא מתייחסת לחשיבותה של היכולת להעניש בעונש ראוי, מדויק ומידתי. היא מתייחסת גם לחשיבות של השוויון בין מי שנאשמים במעשה דומה. איננו רוצים לגלות שהמשפט הוא דיפרנציאלי ומשתנה. "משפט אחד יהיה לכם" עוסק לפיכך, לא בצורה החיצונית של המשפט ומבנה ניהולו, אלא בחתירה לצדק בענישה, ולשוויון בפני החוק.
משמעות נוספת מצויה בפירושו של הרש"ר הירש:
"אך קדושת החיים ברוח ובמעשה דורשת יותר מכן: היא דורשת שוויון גמור של הגר והאזרח – בהשקפתכם, ברגשותיכם וברצונכם הטוב".
ההוראה שיש לקיים משפט אחד, מבטלת את ההבדלים בין המעמדות, ומחייבת אותנו לזהות את כולם כשווי ערך. בלי הבחנה בין תושב קבע לבין זר עובר אורח ובלי הבחנה בין יהודי לשאינו יהודי.
לפי הפירוש הזה, התורה מקדימה למשפט את הציווי לראות באדם באשר הוא אדם כפוף לכללי המוסר ולערכי התורה, למן רמי המעלה ועד עמי הארץ.
השמיעה הרב מימדית של ההוראה ל'משפט אחד' מלמדת כי ההוראה נוגעת לעניינים השונים כולם: הן לעצם סדרי המשפט, הן להנהגת עונשים שיש בהם שוויון, הן לקריאה להשוות בין אנשים שפשעו פשעים דומים, והן לכונן מערכת משפטית שאין בה אפליות ואין בה ריבוד חברתי.
המשמעות היא שהעיקרון הזה של שוויון הוא קריאה בסיסית החורזת את התורה. אך חייבים להביט אל מימושו של הכלל הזה בישרות. ההשוואה בין דיני ממונות לנפשות אפשרית רק על הנייר. ועל אף שממון לעיתים הוא חיי נפש, אי אפשר לקבוע גדרים אחידים. ההשוואה בין עינו של המזיק לעינו של הניזק אפשרית רק באגדות. סבלו של כל אדם שונה משל חברו. בשונה מהמשפחות המאושרות, גר אינו אזרח ונשיא אינו עם-הארץ. הרקע למעשה אינו זהה וקשה גם להשוות את העונש. הראייה השטחית של שוויון כאילו אפשר לשקול עיניים בגרמים או למדוד אותן בסנטימטרים, כאילו אנו מבינים את גודלו של כל חטא, כאילו אפשר לטעון שכל הרוצחים דומים ביניהם וכאילו ניתן לטעון שאפשר להענישם בעונש זהה. השוויון הזה נתקל בנעילת דלת בפני לווים, או בעין גדולה ועין קטנה. אי אפשר לממש שוויון, גם לא שוויון הזדמנויות. כשם שניתן ללמוד במתמטיקה שדרך היא פונקציה של זמן ומהירות אך בחיים אנו מגלים שיש עוד קריטריונים לדרך שנעשה, היא תלויה בחיכוך, והיא תלויה בגורמים נוספים. רק בעולם תיאורטי יש פונקציית שוויון מסודרת ומאורגנת, בה כל הרכיבים בצד ימין של המשוואה זהים לאלו שבשמאלה. יחד עם זאת, יש ערך רב לתיאוריה. היא מבטאת השקפת עולם חדה וברורה שאין בה סטיות ופניות. והיא מהדהדת גם כשמגלים שבחיים סימן אי השוויון רב מסימן השוויון.
(אמור תשעז)