הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)העילה הראשונה להבאת קרבן היא המצווה להעיד. התורה מחייבת את מי שיודע עדות בדבר מה להגידה. וזה לשון הכתוב: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע, אם לא יגיד ונשא עונו" (ויקרא ה', א'). מפסוק זה למדו חז"ל את חובת הגדת העדות, כלשון ספר החינוך: "להגיד העדות בפני הדיינין בכל מה שנדעהו, בין שנתחייב בעדות מיתה או ממון המועד עליו, או שיהיה הצלתו בממונו או בנפשו, שנאמר: 'והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו'. בכל עניין, חובה עלינו להגיד העדות בפני הבית דין" (מצווה קכ"ב). בעל ספר החינוך מצביע בהמשך על ההבדל בין חובת הגדת העדות בתחום הפלילי ובתחום העבֵרות על איסורי תורה מצד אחד, ובין חובה זו בתחום דיני הממונות מצד שני. בלא עדים אי אפשר לקיים הליך משפטי, וממילא מובנת החיוניות של העדים בהליך המשפטי.
"סודיות רפואית" היא החובה לשמור בסוד כל מידע שנמסר לרופא או לעובדי בריאות אחרים על ידי הנבדק, או ביחס אליו. לחובה זו יש תנאים ומגבלות מבחינה הלכתית, מוסרית ומשפטית.
מהו היסוד הרעיוני של החובה להעיד? הרמב"ם בספר המצוות רואה בחובת העדות חלק מעֶקרון העל של אחווה ועזרה הדדית בין בני אדם וזה לשונו: "ובאה האזהרה באומרו 'לא תעמד על דם רעֶך'. וכבר אמרו שמי שיכבוש עדות תכללהו גם כן זאת האזהרה, כי הוא רואה ממון חבירו אבד והוא יכול להחזירו אליו באומרו האמת. וכבר בא בזה העניין גם כן 'אם לא יגיד ונשא עונו'. ולשון ספרא: מניין שאם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק? תלמוד לומר: 'לא תעמד על דם רעֶך'" (לא תעשה, רצ"ז). הרב ברוך הלוי אפשטיין (ראשית המאה הכ'), בפירושו "תורה תמימה" מסיק שחובת הגדת עדות מוטלת גם בעֵד יחיד, אף על פי שאין בכוחו להוציא ממון (כידוע, בית הדין אינו חייב לקבל אלא עדות של שניים). (תורה תמימה, ויקרא פר' ה' פס' א סעי' כ"ז, ד"ה אבל).
האיסור ההלכתי של גילוי סודות רפואיים אינו אופייני להלכות רפואה בלבד. איסור זה נאמר כלפי מגלה סוד כל שהוא ומקורו בפסוק: "לא תלך רכיל בעמיך" (ויקרא י"ט, ט"ז). האם אין חריגים בנידון המאפשרים או מחייבים גילוי סודות רפואיים במקרים מסוימים?, לדוגמא: אדם הנוהג במכוניתו לעיתים מזומנות, ונתערער מצב בריאותו הפיזי או הנפשי, עד שנהיגתו מסוכנת- האם רשאי הרופא להודיע למשרד הרישוי על מצב בריאותו העכשווי ? התשובה לשאלה זו ברורה, לא רק שאותו רופא רשאי לספר על מצב בריאותו של החולה, אלא שחייב הוא לעשות כן. האיסור בדבר גילוי סוד בכלל וסוד רפואי בפרט שמקורו בפסוק "לא תלך רכיל בעמיך", לא נאמר במקרה שבית הדין נזקק לעדותו של היודע בדבר. במקרה כזה לא רק שאין איסור לספר אלא: "אם לא יגיד ונשא עונו" (ויקרא ה', א'). ונפסק להלכה בשו"ע: "כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעידו ויש לחבירו תועלת בעדותו חייב להעיד אם יתבענו שיעיד לו בין שיש עד אחד עמו בין שהוא לבדו" (חו"מ כ"ח, א').
נתלבטו הפוסקים בנידון שאחד נשבע שלא לספר סודו של חברו- האם ביה"ד יכול לכפות עליו? ולענייננו: שבועת הרופאים (שבועת היפוקראטס) שכל רופא חייב בה עם סיומו את חוק לימודיו- האם אוסרת עליו לגלות סודות רפואיים לצורך עדות? אמנם בנוסח שבועת הרופאים לא מוזכרות המילים "אני נשבע" (ראה: יעקובוביץ, הרפואה והיהדות, עמ' 258), אבל אין זה גרוע יותר מקבלה בעלמא שלא לספר. הסמ"ע (חו"מ, כה סק"א) מביא בשם מהר"י ווייל שאם עד הבטיח לחברו שלא לגלות סודו- יתיר לו חברו להעיד על כך בבי"ד. על הלכה זו תמה הט"ז שם והוכיח מדברי המהרי"ק (הובאו ברמ"א, יור"ד רכ"ח, ל"ג) שכתב: "ואפי' נשבע על איזה דבר שלא לגלותו ואח"כ נתנו עליו חרם חייב להגיד", משמע שאין זקוקים לשום התרה. הט"ז עצמו הכריע להלכה (שם, סקמ"ב) שאם אין תובעים ממנו להעיד- זקוק להתרה, אבל אם ביה"ד תובע מהעד להעיד- שבועתו כלל לא חלה. פוסקים אחרים (עיי' תומים חו"מ כ"ח, סק"א) מחלקים בין עד אחד לשניים. בשניים- שעדותם עדות מהתורה לכל דבר- לא חלה שבועתם מכח "אם לא יגיד ונשא עונו". בעד אחד- חלה שבועתו. במקרה שלא הייתה שבועה, אלא רק הבטחה- מחייבים את האדם שהובטח לו, שיתיר לעד לגלות, ובאם מסרב ביה"ד יכול לחייב את העד להעיד. נמצאנו למדים, ששבועת הרופאים, שרק קבלה היא ולא שבועה- יכול בית הדין לכפות למסור עדות. בשו"ת "ציץ אליעזר" (חי"ג, פא) מוסיף שרופא דתי, שעה שאמר את נוסח שבועת הרופאים, ודאי לא כיון לכלול בזה העלמת מידע מבית דין, שעבירה היא בידו.
(ויקרא תשעח)
