הבחירה להקריב ולהתקרב

ספר ויקרא עוסק במצוות הקרבנות, עבודת המקדש והקדושה. נעמוד על ההבדל בין התפיסה המהותית של הקרבן לבין התפיסה הטכנית של ההקרבה, כגורם המקרב את האדם לקב"ה ולקדושה, וממנו נלמד על סוד עולם הבחירה האנושי.
התורה בחרה לפתוח דווקא ב'קרבן העולה', עולת יחיד (בשונה מ'עולת ציבור') שבאה בדרך כלל כבחירה של האדם ולא כחובה. "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: אדם כי יקריב מכם קרבן לד'…. " (ויקרא א ב-ג). "כי יקריב – כשיתנדב קרבן שאינו חובה בשביל חטא (כתוצאה מחטא א.ש.)" (רשב"ם ויקרא א ב). "לרצונו – לפי שקרבן נדבה הוא זה נאמר בו 'לרצונו', אבל בשאר קרבנות אין כתיב 'לרצונו', הואיל ולפעמים הם באים חובה" (חזקוני ויקרא א ג).
המפרשים עסקו בשאלה: מדוע בחרה התורה לפתוח דווקא ב'קרבן העולה'? בדרך כלל 'עולת יחיד' הוא קרבן שהאדם בוחר להקריב מרצונו, כנדבה (יש מספר חריגים כ'עולת ראיה', 'עולת נזיר', יולדת וכו') והוא כולו עולה על המזבח. אין ממנו חלקים הנאכלים למקריב. קרבן זה שונה משאר קרבנות היחיד: החטאת השלמים והאשם, שיש בהם קרבנות שהם חובה (כגון חטאת ואשם) ויש שאינם חובה אבל גם האדם המקריב אוכל חלקים מהקרבן (כגון שלמים). הבחירה החופשית של האדם להקריב את 'קרבן העולה' לקב"ה מרצונו עושה אותו לקרבן הראשון במעלה: "פתח הכתוב בעולה לפי שהיא 'מעולה' ו'עולה' כולה למעלה" (חזקוני שם). 'מעלתו' של קרבן העולה בא לידי ביטוי גם בכך שהוא מעלה את האדם לקב"ה. הקרבנות, ככלל, מקרבים את האדם לקב"ה: "שנקרא 'קרבן' על שהוא מקרב את האדם לבורא יתעלה" (מהר"ל גור אריה שמות כא א). "תכלית הקרבן היא קירבת אלקים. "קרבת אלקים יחפצון" (ישעיה נח, ב), – זו קרבת האלקים, שהיא הטוב היחיד לאדם מישראל (תהלים עג, כח), שבלעדיה הוא חש כ"בהמות", מעורטל מכל ייעוד האדם (שם כב). וכו'. יתר על כן, רק קירבת ה' היא טוב לאדם – "קרבת אלקים לי טוב"; כך אבד טעמו של האושר, אם הוא מצוי בריחוק מד'; ואילו בקירבת ד' הייסורים מתמתקים, ואף הם הופכים לטוב; כי במקדשי א-ל מזדככת כל רוח ונפש – להבין ולחוש מה טוב לאדם: "אך טוב לישראל אלקים לברי לבב" (שם א)" (רש"ר הירש ויקרא א ב). תורת הקרבנות המצווה בפרשתנו מלמדת את האדם את הדרך להתקרב לקב"ה.
'קרבן העולה' שבא מתוך בחירה הוא הקרבן המגלם בשמו את ההתעלות והקרבה לקב"ה יותר משאר הקרבנות: "חטאת, אשם, שלמים, תודה, מנחה; כולם מורים על סיבת הקרבן ותכליתו; אף אחד לא נקרא על שם פעולה מיוחדת הנעשית בקרבן. משום כך נראה לנו, שעולה נובעת מן הצורך והשאיפה לעלות ולהתקדם. וכו'. המביא עולה יודע, שהוא זקוק ומסוגל להתקדם אל הטוב והאלוקי וכו'. קורבן עולה הוא קורבן העליה וההתקדמות; ושם זה מבטא את עיצומו של הקרבן, – את סיבתו ואת תכליתו. מבחינת המושג, הרי זה פירוש 'אם עולה קרבנו מן – הבקר': אם על ידי התקדמות הוא מבקש להתקרב אל ד', ורצונו לבטא זאת על ידי בהמה ממין הבקר. (רש"ר הירש שם ג).
לעומת התפיסה הטכנית של ההקרבה– המצטמצמת בהיבטים המעשיים הקרבת בעל חיים, של השחיטה וכו', אנו לומדים מכאן על התפיסה המהותית של הקרבן כבחירה של האדם לפעול ולעשות מעשה שיקרב אותו לקב"ה ויכניס את הקדושה לתוך מהלך חייו. זו אינה בחירה אוטומטית אלא בחירה מודעת שנובעת מהגדרת היעד של הקדושה בחיים, כיעד מרכזי. על כן היא דורשת מן האדם לקבלה מתוך הבנת משמעויותיה. היא סוג של קרבן משום שהיא כרוכה לא פעם בויתור והקרבה על צרכים גשמיים שלאדם קשה לוותר עליהם ולשלם מחירים שאינם נוחים לאינסטינקטים הפשוטים של האדם. וכגודל הקרבן שהוא מוכן לשלם כך גודל הקירבה שאותה הוא ישיג.
(ויקרא תשעח)