צרעת ונצירת הלשון

פרשיות תזריע ומצורע עוסקות בנגע הצרעת. חז"ל קשרו בין צרעת האדם ובין החטאים התלויים בדיבור: "מאי דכתיב: "זאת תהיה תורת המצורע" – זו היא תורתו של מוציא שם רע" (ערכין טו ב). התורה העמידה על נס את 'תרבות הדיבור' וראתה בחומרה יתירה את השימוש בכח הדיבור להרע. כך גם דרך טהרתו של המצורע: "לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הזקיקו לטהרתו ציפורים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול" (רש"י).
מדוע התייחסה התורה בחומרה יתירה ל'לשון הרע'?
כח הדיבור האנושי הוא מותר האדם מהבהמה – על כן נקרא האדם 'מדבר'. הדיבור האנושי אינו רק אמצעי תקשורת שנועד להעברת מידע בין אנשים, לדיבור עצמו יש כח השפעה ויצירה.
"מוות וחיים ביד הלשון" (משלי יח כא). כח הדיבור האנושי הוא כלי רב עוצמה, שעלול לשמש כנשק קטלני. בכוחו לבנות ולהחריב עולמות, של הפרט ושל החברה. זאת הסיבה שאנו מצווים על שמירתו ונצירתו: "לכו בנים שמעו לי יראת ד' אלמדכם. מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע וגו'" (תהילים לד יב – טו). התורה מעצבת את השימוש בדיבור האנושי ליעודו על ידי מערכת מפורטת של הלכות רכילות ולשון הרע. ה'חפץ חיים' עורר את החשיבות של ההקפדה על 'שמירת הלשון' בספריו המיוחדים הנושאים שם זה.
מנגד, כח זה מאותגר ע"י אחד מהיצרים החזקים באדם, לרכלנות ולדברנות יתר. יצר שגורם תחושה של 'עסיסיות' ו'הנאה' בשימוש בכח הדיבור לרכילות ולהטלת סרה בזולתו, עד כדי כך שלעיתים הוא אף נעשה ללא כל תועלת או אינטרס כלשהו, או אפילו מתוך רוע לשמו.
העיסוק ב'תרבות הדיבור' וב'שמירת הלשון' מקבל משנה תוקף בעידן המודרני, עם התרבות אמצעי התקשורת והנגשת הרשתות החברתיות האינטרנטיים.
תקשורת ההמונים ממלאת צורך חשוב למין האנושי הזקוק למידע החדשותי ובשל כך כוחה הולך ומתחזק כגורם משפיע על דעת הקהל ועל ההתנהלות הציבורית. אולם לעיתים, כדי לספק את רצון הצרכנים, במקום 'לדווח' על החדשות, התקשורת 'יוצרת' אותן, (פייק ניוז – (Fake news. התפתחות הרשתות החברתיות והוואטסאפ בשנים האחרונות, יצרו מהפיכה במפת התקשורת החברתית והבין אישית. הן מאפשרות תקשורת מהירה והעברת מידע חיוני, לקבוצה ולמשפחה ובכך היא שומרת את כולם בתמונה. מאידך היא מנטרלת את המעמד הבלעדי של המערכת התקשורתית שהייתה הכתובת לגיבוש 'כללים אתיים' של המותר והאסור. היא מאפשרת להביע עמדה בצורה אנונימית (טוקבק) ומנוצלת לא פעם להפצת מידע שלילי ולא מבוקר די צרכו, לעיתים אף מידע שקרי ומכפיש המשתמש בלשון פוגענית (שיימינג).
גם בתחום זה התורה מעצבת את ההתנהלות במסגרת איסור "אונאת דברים", דיבור שנועד לגרום צער לאדם: "שהזהירנו מהונות קצתנו את קצתנו בדברים, והוא שנאמר לו מאמרים יכאיבוהו ויכעיסוהו ולא יוכל לעמוד מפני שיתבייש מהם וכו' ואמרו: "גדולה אונאת דברים מאונאת ממון! שבאונאת דברים הוא אומר: "ויראת מאלהיך" (רמב"ם ספר המצות – לא תעשה רנא). הדגש באיסור על "ויראת מאלקיך" מבליט את חומרתו: "כי התורה הקפידה הרבה באונאת הדברים, לפי שהוא דבר קשה מאוד ללב הבריות, והרבה מבני אדם יקפידו עליהן (לא ימחלו עליהן) יותר מן הממון" (החינוך מצוה של"ח).
ה'חפץ חיים' פסק שאונאת דברים קיימת גם בכתיבה. ידיעה כתובה שמופצת ברבים, פגיעתה קשה יותר מאמירה בתפוצה מצומצמת. גם אם הכותב לא התכוון לצער.
'שמירת הלשון' אמורה לעצב את ההתנהלות הפרטית ואת ההתנהלות הציבורית במרחב הציבורי. 'לשון הרע' ו'אונאת דברים' המופצים באמצעי התקשורת והרשתות החברתיות משפיעים בצורה מזיקה על האקלים הציבורי ועל הלכידות של החברה. אמנם מקובל לומר שהפירסום התקשורתי חיוני למניעת שחיתות, וש'חובת הציבור לדעת' גוברת לעיתים על צנעת הפרט, אולם כמו בכל דבר יש צורך במבחן המידתיות והתכליתיות. אמירות אלה משמשות לא פעם ככסות ליצר המציצנות הצהובה, ללשון הרע ולרכילות לשמה.
חברה הנגועה בלשון הרע ורכילות, תנזק בשגרה ובשעת מלחמה: "מצינו תינוקות בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרוש את התורה מ"ט פנים טמא מ"ט פנים טהור, והוה דוד מצלי עליהון (מתפלל עליהם) וכו'. אחר כל השבח זה יוצאין למלחמה ונופלין?! אלא על ידי שהיו בהם דלטורין (מספרי לשון הרע ורכילות) וכו'. אבל דורו של אחאב כולן עובדי עבודה זרה היו, ועל ידי שלא היו בהן דלטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין וכו'" (ויקרא רבה כו ב).
על כן צוותה התורה שבשעת היציאה למלחמה: "כי מלבד האזהרות שבאו באלה העבירות החמורות יוסיף לאו במחנה וכו' והוסיפו בו לשון הרע, כדי שלא ירבו ביניהם מחלוקת, ויכו ביניהם מכה רבה מאד יותר מן האויבים" (רמב"ן דברים כג י).
לא ניתן לאכוף תופעות של 'לשון הרע' ו'אונאת דברים' ע"י החוק בלבד. המפתחות לשמירת הלשון מצויים בעולם החינוך למידות מתוקנות לשמירת הלשון ולאחריות אישית, ברוח פרשתנו.
(תזריע מצורע תשעז)