אז אנחנו דתיים?

מה זה דתי? מי קובע מיהו דתי? מי המציא את המונח? האם כל המשתמשים במונח זה מתכוונים לאותו דבר? האם עצם השימוש במונח אינו מפלג את העם, מתייג אותו לחינם?
דת היא מילה פרסית שמשמעותה חוק / מנהג. "ואת דתי המלך אינם עושים" נאמר על כל היהודים, לא על הדתיים, כי לא היו דתיים, היו יהודים. וכיצד אנו מכנים 'לא דתי'? נכון, חילוני! האם זה אינו מושג מעוות ומפלג? חילון הוא ההיפך מקודש, כלומר הדתי הוא קדוש והחילוני אינו קדוש!!! דברי הבל של ממש. במונחים שרווחו לא מזמן – 'חופשי' ו'אדוק', אף שגם הם אינם משקפים נאמנה את המצב, היתה לפחות התאמה בין הכינויים – חופשי מן המצוות ואדוק במצוות.
למי יש עניין שניקרא דתיים ומדוע? לנוצרים יש עניין כזה. לא לנו. הקתוליזם בחר במכוון שלא לקיים מצוות על אף שהם מהווים את עיקר תוכנה של הברית הישנה (=חמשה חומשי תורה). כבר אמר פאולוס "לנו אין אלא כוונה בלבד". בוויכוח בינו לבין פטרוס ידו גברה והנצרות החליטה לא לקיים מצוות מעשיות הכתובות בתורה אלא להיות אנשים ערכיים (אהבה, חמלה, חסדים וכדומה).
קיום המצוות על פי הכנסייה קרוי מעשה דתי, והוא מתאים רק ליהודים ש'בבשר'. קרי, אנחנו. הם, 'היהודים שברוח', כבר אינם זקוקים למצוות מעשיות. קיום המצוות המעשיות (=להיות דתי) על ידי היהודים, לא רק שאינו מפריע לתיאולוגיה הנוצרית אלא תומך בה. בעיניים שלהם הוא מעיד על נחיתותנו. כל הצלחה לאומית שלנו מפילה עוד נדבך של אמונה נוצרית קתולית. לעומת זאת, כל מעשה המכונה דתי מחזק את התיאולוגיה הנוצרית. ההבחנה בין שני המושגים נמצאת בבסיס האמונה הנוצרית.
אנחנו יהודים, נקודה. כל היהודים היושבים בארץ ישראל מקיימים את רוב המצוות גם אם אינם מתכוונים לכך. יהודי שיושב בארץ, משרת בצבא, משלם מיסים, עושה ספורט, מכבד את הוריו, מחנך את ילדיו וכו', מקיים מצוות מדאורייתא. כל ההוויה הסובבת אותו כל ימות השנה, גם מבלי שנכוון לכך, הינה הוויה יהודית. בטעות, בגלל השימוש במונח דתי, שומרי המצוות מזוהים רק עם הריטואליים הפולחניים כמו תפילין ולולב. היהדות אינה דת אלא אורח חיים. אין תחום בחיינו שאינו מכוסה על ידי הוראות מדויקות לאותו אורח חיים יהודי, לא אורח חיים דתי, אלא אורח חיים -יהודי.
זה אינו מצג שווא אידיאלי, זהו המצב. אנו 'מתייגים עצמנו לדעת' על בסיס מונח שגוי המשרת את התיאולוגיה הנוצרית.
(תזריע מצורע תשפ)