"וחי אחיך עמך"

מדוע מותר להרוויח ממסחר בחפצים ואסור לעשות רווחים במסחר בכסף? מפני מה התירה התורה לקנות דברים במחיר מסוים ולמכור אותם במחיר גבוה יותר, כמובן בתוך גבולות איסור הנאה, ואילו כאשר מדובר בריבית – מדובר באיסור חמור מאוד, שהתורה שבעל פה ירדה בו לפרטים מרובים, ואסרה גם דברים שאינם ריבית קצוצה?
לשאלות אלו ניתנו תשובות רבות ומגוונות. חלקן מתבסס על אופי השוק שהתורה עסקה בו – דיבר הכתוב בהווה – בו אין מדובר בכסף כמוצר, ולא עוסקים במחיר הכסף, אלא בכסף במובן המסורתי של המילה: מדד הערך. בשל כך, משעה שהשוק הפך את פניו ביחס לריבית, הופיעו כלים הלכתיים מתחדשים, כמו היתר עיסקא, שאפשרו את התנהלות השוק המודרני בדרך שאינה סותרת את דרכה של תורה.
באותו כיוון, אך בקומה שניה, יש בדברים אכן התייחסות שונה לכסף מאשר למוצרים.
כסף עשוי להיתפש כ'אמצעי ייצור'. אם אדם זקוק לו, או אפילו אם הוא משתמש בו כדי לקנות דבר מה שהוא סוחר בו ומרוויח עליו – הדבר מותר; ברם, אם אינו משתמש בכסף כאמצעי ייצור, אלא שהוא מונח אצלו ללא שימוש – התורה מצווה להעביר את האפשרויות לאחרים ולא לגבות על כך תמורה.
ברם, שני ההסברים דלעיל נשמעים הסברים חסרים, בשל השינוי הגדול באופי השוק ובהתייחסות לכסף בימינו. ואכן, עיון בתורה מלמד שאפשר שהיסוד לדיני ריבית הוא אחר. המילה המנחה בפרשיות השונות הסובבות את דין הריבית הוא "אחיך", ואפילו בפרשת ריבית עצמה: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו, גר ותושב וחי עמך. אל תקח מאתו נשך ותרבית, ויראת מא-לוהיך, וחי אחיך עמך", ועוד. התורה אינה כותבת שאיסור ריבית מבוסס על צדק משפטי, ומנגד – היא אינה כותבת שהאיסור לקחת נשך מבוסס על חסד מיוחד. הוא מבוסס על עיקרון שלישי – אנחנו אחים. אחים מלווים אחד לשני בשעת דחקם או בשעה שהם רוצים להקים עסק, ואין הם גובים ריבית האחד מהשני, כי אם נוהגים במנהג אחווה.
זהו עיקרון תורני כלכלי מהיסוד הראשון. אנחנו אחים. לא רק בהצהרות על אחדות; לא רק בדיבורים על כלל ישראל; לא רק בדיני טומאה וטהרה ברגלים, בה אנו כולנו נחשבים כטהורים בעיר שחוברה לה יחדיו. אנחנו אחים במקומות העסקיים, בסיוע ההדדי, ברצון שכל אחד יוכל לעמוד על רגליו שלו עצמו, ובאי-ניצול מצוקה וצורך כדי לעשות רווחים מכך. זהו מבט מיוחד על האחווה המיוחדת שעליה מבוססות איסורי ריבית, והדברים גם מסבירים את פסיקת הרמב"ם שלא רק שאין איסור לקיחת ריבית ממי שאינו אחינו, אלא שאפשר שזו מצווה עשה, שנועדה כדי להדגיש את האחווה המיוחדת שבתוכנו.
המבט הזה הוא מצפן גדול להתנהגות הכלכלית בעת הזו, עם פתיחת שערים מחודשת של עולם המסחר והכלכלה.
(בהר בחוקותי תשפ)