ד"ר תמר מאיר (ראש ביהמ"ד 'כולנה', ראש החוג לספרות בגבעת וושינגטון)"וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט: כג). במילים אלו פותחת את התורה את העיסוק במצוות ערלה ונטע רבעי. בדברי חז"ל הפכו מילים אלו לנושא בפני עצמו, המבטא את משמעות הנטיעה בכניסה לארץ, והשוואתה למעשיו של הקב"ה:
רבי יהודה ב"ר סימון פתח: "אחרי ה' א-להיכם תלכו" (דברים יג: ה). וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקדוש ברוך הוא, אותו שכתוב בו: בים דרכך ושבילך במים רבים" (תהלים עז: כ) ואתה אומר: "אחרי ה' תלכו"?! […] אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחלה. הה"ד: "ויטע ה' א-להים גן בעדן" (בראשית ב: ח). אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה. הה"ד: "כי תבואו אל הארץ" (ויקרא רבה כה ג)
בהמשך (שם, ה), מביא המדרש סיפור על אדריינוס קיסר, שבהגעתו לארץ ראה זקן אחד נוטע ולעג לו – שהרי לא יזכה לאכול מפירות העץ. הזקן עונה לו: "כשם שיגעו לי אבותיי, כך אני יגע לבניי".
הזקן זוכה להאריך ימים ולטעום מפירות העץ, ואף מקיים את הבטחתו ומביא מהם לאדריינוס שגומל לו בעין יפה. לעומת זאת, שכנו של הזקן, הסבור שהקיסר אוהב תאנים ולכן שילם עבורן בכל-כך הרבה מטבעות זהב, מביא סל תאנים לקיסר, אך מושלך משם בבושת פנים, והתאנים מושלכות בפרצופו.
הבנת הנטיעה כהידבקות במידותיו של הקב"ה, מאפשרת התבוננות גם על הסיפור הזה: הפרספקטיבה האלוקית היא פרספקטיבה של נצח, של דורות רבים. הוא היה והוא הווה והוא יהיה. מי שמבקש ללכת בדרכי הקב"ה, צריך לכוון את עשייתו להיות נטועה בשורשי העבר, אבל צומחת קדימה אל העתיד. האדם לא בהכרח יזכה לראות את מכלול התהליך, ולא בהכרח יהיה זה שקוטף את הפירות. האמונה היהודית מבקשת ממנו לראות את עצמו כחוליה בשרשרת, כמי שנטיעתו תישא פירות למען בניו, בדיוק כפי שנטיעות אבותיו נשאו פירות עבורו.
ימי הפסח שזה עתה עברנו, והמצווה לספר את סיפור יציאת מצרים, ממחישה את נקודת המבט הזו. יוצאי מצרים לא זכו להיכנס לארץ. הם ספרו לבניהם על מה שארע במצרים, ובניהם הם שזכו לספר את הסיפור הלאה, בארץ ישראל – לבניהם שאולי לא ראו גם את שנות המדבר, אבל צוו לשאת איתם את מורשת וסיפורי אבותיהם. סיפורים שניטעים בדור אחד – נושאים פרי בדורות שאחריהם. הדור הראשון חוטא לעיתים בחוסר סבלנות – חטא המרגלים מבטא את מי שרואים רק חלק מן התמונה, ולא מסוגלים להסתכל על הסיפור השלם, המעפילים מנסים לעלות בהר לפני הזמן.
את הסבלנות שמצריכה נטיעת העצים מבטא איסור הערלה, שמובא במדרש כניגוד לחטא שחטא אדם הראשון באכילה מן העץ:
דרש רבי יהודה בן פזי: מי יגלה עפר מעיניך, אדם הראשון, שלא יכולת לעמוד על צוויך שעה אחת, והרי בניך ממתינין לערלה ג' שנים! […] "וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל".
מי שבא אל הארץ נוטע בה עצים. אולם רק מי שנוטע עצים ויודע את סוד ההמתנה, ההבשלה והפרספקטיבה של הנצח – בא אל הארץ ונוחל אותה.
לא במקרה זה מה שפוגש אדריינוס כשהוא מגיע לארץ – הזקן הנוטע עצי מאכל לבניו אחריו, גם אם אינו סבור שיזכה לאכול מהם, הוא שזוכה לנחול את הארץ. אנחנו, היודעים מה עולל לנו אדריינוס וכיצד בדורו אבדה הארץ, מחייכים לעומתו כשאנו קוראים את הסיפור, ויודעים כי בפרספקטיבה של הדורות שיבואו – "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא" (יחזקאל לו: ח).
(קדושים תשעט)
