הרב אליעזר אהרנסון, ראש ישיבת ההסדר חולוןולא תחללו את שם קדשי
הרב אלעזר אהרנסון, ראש ישיבת ההסדר חולון
האיסור לחלל את השם, ובצידו מצוות קידוש ה' – "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב) – הם מצוות שמקיפות למעשה את כל חייו של האדם.
שיאו של קידוש ה' הוא כמובן מסירות נפש גמורה של 'בכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך'; אך כפי שכותב הרמב"ם (ספר המצוות לא תעשה ס"ג, וכן בהלכות יסודי התורה פ"ה), כוללות מצוות אלו שלשה חלקים: החלק הראשון הוא כאשר תובעים מאדם לעבור עבירה שדינה ייהרג ואל יעבור – במציאות זו כמובן מצווה האדם למסור את נפשו, וזהו קידוש השם, וכמובן חל עליו האיסור לעבור את העבירה, ואם עבר הרי זה חילל את השם.
החלק השני הוא כאשר אדם עובר עבירה להכעיס – לא מתוך תאווה אלא על מנת למרוד בקב"ה ולפרוק מעליו עול מלכות שמיים, הרי זה חילול השם; ומאידך, כאשר אדם מקיים מצווה, או נמנע מלעשות עבירה, לא מתוך שיקולים אישיים ואינטרסנטיים, אלא לשם שמיים בלבד, הרי זה קידוש השם. שני חלקים ראשונים אלו נוגעים לכל אדם מישראל, ולא רק לאדם שקשור לתורה באופן מיוחד.
החלק השלישי במצוות קידוש השם וחילול השם הוא מיוחד רק לאדם ש"ידוע במעלה ובטוב מעשה", והוא מתנהג באופן שנראה בעיני ההמון כעבירה, זהו המושג שאנו נוהגים היום לקרוא לו חילול השם. כמובן, ככל שאדם זה קשור יותר לתורה ולמצוות, הרי הוא נתפס בעיני ההמון כמייצג את התורה ואת היהדות, וממילא הופך חילול השם במעשיו חמור יותר. ולעומת זאת, כאשר אותו אדם עושה מעשיו לפנים משורת הדין, והרי הוא מדבר בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם, ומקבלם בסבר פנים יפות, ונושא ונותן באמונה, "עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו – הרי זה קידש את ה', ועליו הכתוב אומר: "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".
תמיהה גדולה עולה לכאורה מעצם ההגדרה של חילול השם: וכי בגלל שאדם דתי מתנהג שלא כראוי, ואפילו אם רבנים מתנהגים בצורה מכוערת ומגונה, וכי בגלל זה התורה עצמה משתנה? וכי הקב"ה משתנה? הרי התורה היא אמת אלוקית נצחית, בין אם מקיימים אותה ובין אם לאו; הקב"ה הוא טוב ומיטיב לכל ודרכיו אמת ויושר, בין אם תלמידי החכמים מתנהגים בישרות ובאופן מעורר כבוד, ובין אם הם רודפי כבוד וממון – מדוע אם כן יש כאן חילול ה'? לכאורה יש כאן רק חילול כבודו של אותו אדם, שמבזה את עצמו על ידי התנהגות שאינה ראוייה.
נראה שיש להעמיק בכך על פי דברי המהרש"ל (על הסמ"ג, מצוות ל"ת ב'), המקשה "למה תלה עיקר עוון החילול במילת השם יותר משאר עבירות, ולמה לא אמר "לא תחללו אותי"? ומיישב המהרש"ל, שאכן חילול השם איננו חילולו של הקב"ה חלילה, אלא חילול שמו של הקב"ה, והוא חילול עם ישראל, שהם שמו של הקב"ה בעולם. את הקב"ה עצמו איננו יכולים כמובן לראות בעולם הזה, "לא ייראני האדם וחי"; אך אנו פוגשים את שכינתו של הקב"ה בעולם על ידי גילוייו, על ידי מעשיו ועל ידי הנהגותיו את העולם, שבהם הוא מתגלה אלינו. כל התגלויות אלו נקראות שמו של הקב"ה, שכן השם הוא האופן שבו דבר מתגלה לאחרים בעולם. כך, למשל, שמו של כל אדם ואדם הוא האופן שבו מופיע אותו אדם כלפי הסובבים אותו. "והוא מה שנודע מאמרם ז"ל בשמות רבה (פ"ג סימן ו') – 'אמר לו הקב"ה למשה: שמי אתה מבקש לידע? לפי מעשי אני נקרא', ונעשה כל שם ושם לפי גילויו שבכל פרט, כי השם והגילוי אחד הוא, שהשם עצמו הוא הגילוי" (לשם שבו ואחלמה א,ג). ועל פי הבנה זו הגדירו חז"ל ש'כל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה', שכן התורה היא גילויו של רצון ה' בעולם.
עם ישראל אף הוא 'שמו של הקב"ה בעולם', וממילא כאשר עם ישראל מופיע בצורה מבזה ומגונה, הרי לא רק כבודו של עם ישראל מתחלל, אלא גם שמו של הקב"ה. וכך אומרת הגמרא בירושלמי תענית (פרק ב' הלכה ו'), לגבי תפילתו של יהושע לאחר הכשלון בקרב על העי: "רבן שמעון בן לקיש בשם רבי ינאי: שיתף הקדוש ברוך הוא שמו הגדול בישראל. (משל) למלך שהיה לו מפתח של פלמנטריא [=חדר אוצרות] קטנה. אמר המלך: אם אני מניחה כמות שהיא, אבידה היא. אלא הריני עושה לה שלשלת, שאם אבדה – השלשלת תהא מוכחת עליה. כך אמר הקדוש ברוך הוא: אם מניח אני את ישראל כמות שהם, נבלעין הן בין העכו"ם; אלא הרי אני משתף שמי הגדול בהם, והן חיים".
עיקרון זה לומדת הגמרא מדברי יהושע, שפונה לקב"ה וטוען "וישמעו הכנעני וכל יושבי הארץ ונסבו עלינו והכריתו את שמינו מן הארץ, ומה תעשה לשמך הגדול שהוא משותף בנו? מיד – ויאמר יי' אל יהושע: קום לך" (ירושלמי שם). עם ישראל הם גילוי שמו של הקב"ה בעולם. ממילא – מצד אחד, כאשר הקב"ה גואל את ישראל ממצרים, נאמר "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ לְעָם וְלָשׂוּם לוֹ שֵׁם", וכאשר הוא מקים את דוד למלך על ישראל התוצאה היא "וְיִגְדַּל שִׁמְךָ עַד עוֹלָם לֵאמֹר יְהֹוָה צְבָאוֹת אֱלֹהִים עַל יִשְׂרָאֵל וּבֵית עַבְדְּךָ דָּוִד יִהְיֶה נָכוֹן לְפָנֶיךָ" (שמואל ב, ז,כג-כו), ומצד שני כאשר עם ישראל חוטא וגולה מארצו הרי אין לך חילול השם גדול מזה, כדברי יחזקאל (לו, כ-כה): "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם יְהֹוָה אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ: וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה". לכן גם התפילה לגאולת ישראל איננה רק תפילה למעננו, אלא "לְמַעֲנְךָ אֱלֹהַי כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ" (דניאל ט, יט), וכנבואת יחזקאל (שם) "לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְהֹוָה נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם".
בדורנו זכינו לראות בקידוש השם הגדול של "והבאתי אתכם אל אדמתכם", ועל כך אנו מודים ומשבחים גם ביום העצמאות וגם ביום ירושלים. יחד עם זאת אנו חווים היום בעצמה גדולה את חילול השם הנורא המתבטא גם בעזיבת חלקי ארץ ישראל, גם בעזיבת התורה והמוסר וגם בכך שעדיין לא זכינו להטהר מכל טומאותינו, ולהגיע לגאולה שלמה. על כן המאבק שלנו היום איננו מאבק אישי על הבית הפרטי או על דרך פוליטית, אלא שאיפה לקידוש השם בכל מעשינו ובהתגלותו של עם ישראל בעולם. מתוך תחושה זו עלינו לנהל את כל מעשינו, ומתוך כך נזכה לקדש שם שמיים ולהיות בבחינת "ישראל אשר בך אתפאר".
תשס"ו אמור
