זכר הלימוד המשותף הולך איתם כל הימים, והוא משמש סימן לזיהוי ולהיוודעות
יעקב המבקש לרדת למצרים לפגוש את בנו האובד, מטיל על יהודה את המשימה להיות החלוץ לפני המחנה: "ואת יהודה שלח לפניו גשנה". מדרש בראשית רבה צה, מנסה לעמוד על שליחותו של יהודה: "ואת יהודה שלח לפניו… חד אמר להתקין לו בית דירה, וחד אמר להתקין לו בית ועד, שיהא מורה בו דברי תורה ושיהיו השבטים לומדים בו".
מהן ההכנות הבסיסיות ביותר הנדרשות לרילוקיישן? יהיו מי שיאמרו שקודם כל צריך לוודא שיש דירה לגור בה, ויהיו מי שלפני הכל ידאגו לרשום את הילדים לבית ספר מתאים.
המדרש חש בקושי המתעורר מיד אל מול האמירה שבני יעקב צריכים מקום ללמוד בו תורה, כשעוד לא ניתנה התורה, ובוודאי שקשה לדמיין צורת לימוד ישיבתית, ומבקש להוכיח שאמנם יעקב למד תורה עם בניו:
"תדע לך שהוא כן. כיון שהלך לו יוסף מאצלו, היה יודע באיזה פרק פירש ממנו, שהיה משנה אותו. כיון שבאו אחי יוסף אצלו ואמרו לו: "עוד יוסף חי", "ויפג לבו": נזכר באיזה פרק פירש הימנו, ואמר בלבו: יודע אני שבפרק עגלה ערופה פירש ממני יוסף. אמר להם: אם אתם יודעים באיזה פרק פירש ממני, אני מאמין לכם. אף יוסף היה יודע באיזה פרק פירש הימנו. מה עשה יוסף? נתן להם עגלות שנאמר (בראשית מה) "ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה". ללמדך, שבכל מקום שהיה יעקב יושב, היה עוסק בתורה כשם שהיו אבותיו".
לא בטוח אם תשובת המדרש מספקת אותנו (בפרט כשהלימוד הוא מספר דברים!), והמדרש אמנם ממשיך ושואל "ועד עכשיו לא נתנה תורה"? המדרש משיב מה שמשיב, ורבים וטובים עסקו בהמשכו, כמו גם במשמעות הלימוד בפרשת עגלה ערופה דווקא, אולם, אני מבקשת לעצור רגע ולהתבונן בתיאור הלימוד המשותף של האב והבן, ובמה שאנחנו יכולים ללמוד ממנו.
המדרש מצייר בפנינו תמונה משפחתית מדהימה: לאב יש סדר לימוד קבוע עם בנו. הוא והבן כאחד יודעים בדיוק היכן עמדו בלימודם כשנקרעו זה מעל זה. זכר הלימוד המשותף הזה הולך איתם כל הימים, והוא גם שמשמש סימן לזיהוי ולהיוודעות. שלא כמו בסיפורים רבים אחרים שבהם הסימן הוא פיזי: שומה, כתם לידה, חפץ וכדומה, כאן הסימן נוגע בשורש הרוחני המשותף של האב והבן, הלומדים תורה יחדיו. היא הקושרת והמחברת ביניהם ובכוחה ליצור חיבור מחודש, גם אחרי פירוד של שנים. הצעד הראשון, אם כן, לפני האיחוד מחדש, הוא שליחת יהודה להקים מקום שבו יוכל האב להמשיך בלימוד עם בניו.
(ויגש תשפ"ג)