עדי ארד (זמרת, יוצרת וחזנית אורתודוכסית פורצת דרך, פובליציסטית של טורי דעה)מאז שהייתי קטנה חייתי בצל סיפורי השואה. שתי הסבתות שלי היו ניצולות שואה, שתיהן היו מספרות לי על משפחתן, סיפורי גבורה וסיפורי זוועה.
הסבתות היו שונות מאד זו מזו. האחת רגישה ודומעת היתה מספרת את הגעגוע למשפחתה, כיצד שרדה בזכות קולה היפה, התיאורים תמיד היו רומנטיים וצבעוניים, היא ציירה לי במילים את הרחובות בכשצנוב בפולין הקרה, ואני יכולתי כמעט לראות איך היא ואחותה נוסעות להביא אוכל למשפחתן ללא טלאי צהוב, בלונדיניות רועדות שמקוות שלא יזהו את יהדותן ויכשילו אותן במשימה.
ישר הייתי רואה סרט לנגד עייני ובו אני הכוכבת, שיקסע לכאורה, לבושה כגרמניה לתפארת עם שמלה צרה במותן, כובע קטן ובלונד גלגל חיצוני. דמיינתי איך הייתי מתחזה לפולניה גויה ומארגנת מזון ליקיריי, ממש כמו הייתי בתוך מותחן קולנועי היסטורי.
קראו לי על שמה של אחותה הצעירה של סבתי "אדלה" שלא שרדה את השואה. עד היום אני חושבת על עד כמה מתאים לי השם המקורי. תמיד היה עובר בי הרהור, כמה מסתורי ואירופאי השם הזה. אבל במקום זה קראו לי עדי, או עדיל'ה.
הסבתות רצו למחוק את העבר מן הניכר, רצו לתת לי התחלה חדשה.
אבל אני נמשכתי לעבר.
סבתי השניה היתה אף היא מספרת לי את קורותיה, ובכל כמה דקות מראה לי את הקעקוע הלא ייחודי שעל ידה, הספרות הסדורות בכחול, והייתה אומרת "כמו עופות בלול סימנו אותנו, כמו עופות". היא היתה כועסת ומקללת את הנאצים וההונגרים שלא עזרו, יורקת ואומרת "טפו עליהם, נביילס (נבלות)", וכשהיא הייתה מדברת אני הייתי מדמיינת אותה נלחמת, יורקת עליהם, אפילו מכניסה להם מכות, אי שם באושוויץ הידועה לשמצה.
שתי סבתות. האחת נוגה וכואבת והשניה חזקה ונוקבת.
ואני בין שתיהן. נוצרתי גם וגם.
גם רגישה אך גם פראית, גם חזקה אבל גם ילדותית.
תמיד שאלתי את עצמי מה היה קורה לו אני הייתי חיה אז באותה תקופה, מה היה עולה בגורלי.
"אנחנו זן שורד" הייתה אמא שלי תמיד אומרת, כמו מנטרה ממוסחרת.
"מי ששרד את השואה,הוא זן חזק", הוסיפה.
אז למה כל כך קל לי להישבר? חשבתי לעצמי. אם אני דור שלישי לניצולי שואה, למה אני לא איזו נינג'ה מטורפת? למה אני רגשנית וחושבת?
אחד המאפיינים של דור שני לניצולים, הוא האיפוק, השמירה על הרגשות. הם חיים עם קול פנימי שצועק להם: "תהיו שורדים, לא 'נקבות'. אל תראו חולשה, תלחמו על שלכם. תהיו דיפלומטים! וגם, אל תנשקו ותחבקו יותר מידי את יקיריכם, זה מחליש את עצמותיכם. מאפשר לאהבה להמיס את עמוד השידרה היציב שלכם".
אבל אני דור שלישי, לי כבר מותר להחצין רגשות… הקול הפנימי אצלי על "השתק".
ובכל זאת, עדיין, השואה מחלחלת בי, בשקט, אורבת לרגעים מסוימים, ומפציעה כשעולים פחדים וחרדות או בדידות זוהרת.
אז גם אם ייעלמו כל הניצולים, ויורידו מתכניות הלימוד את הסיפורים, זכרון השואה טבוע בנו. כמו אות לתמיד.
עדי או אדלה זה לא באמת משנה, מה שחשוב זה שלסבתות שלי יש נינים, הרבה נינים, וגם אם שתיהן כבר לא בחיים, זיכרונן ממשיך ומתקיים.
בין אם באגרוף שלוח קדימה ובין אם בדמעה כבושה.
אנחנו ניצחנו עם כזאת ירושה.
(קדושים תשעט)
