מהפכות לא עושים לבד

משנת תענית קובעת שאף על החרב (ולא רק על עצירת גשמים) קובעים תענית. והגמרא מוסיפה (תענית כב): "תנו רבנן: חרב שאמרו, אינו צריך לומר חרב שאינו של שלום, אלא אפילו חרב של שלום". כלומר: ברור שעל מלחמה קובעים תענית, אלא שאפילו על מעבר צבאות בארץ יש לקבוע תענית, אולי מכיוון שמעבר של צבא זר תמיד טומן בחובו פוטנציאל נפיץ. הגמרא מביאה דוגמה לאסון שהביאה 'חרב של שלום': "שאין לך חרב של שלום יותר מפרעה נכה, ואף על פי כן נכשל בה המלך יאשיהו", פרעה נכה מבקש לעבור עם צבאו ביהודה, והמלך יאשיהו מסרב לבקשתו ויוצא לקרב על-מנת למנוע זאת ממנו. בקרב הזה נפצע יאשיהו, המלך הצדיק האחראי על בדק הבית ועל מהפכה רוחנית של מיגור עבודה זרה מהארץ, ומת מפצעיו. איך ייתכן שכך קרה דוקא למלך צדיק כל-כך, איך קרה שאסונות החורבן מתחילים דוקא בימיו? הגמרא ממשיכה: "מפני מה נענש יאשיהו – מפני שהיה לו לימלך בירמיהו, ולא נמלך. מאי דרש: (ויקרא כו) 'וחרב לא תעבר בארצכם', מאי חרב? אילימא [אם תאמר] חרב שאינה של שלום – והכתיב [והרי כתוב] 'ונתתי שלום בארץ'! אלא, אפילו של שלום. והוא אינו יודע שאין דורו דומה יפה".
הגמרא מתייחסת כאן לשני עניינים – האחד, העובדה שיאשיהו בחר במהלך מדיני מבלי להתייעץ בנביא הגדול של ימיו – ירמיהו. באמצעות פרט זה בסיפור נותנים חז"ל הסבר לעובדה התמוהה שירמיהו כלל אינו מוזכר בפרקים המתארים את מלוכת יאשיהו ואת סופו. השני, הסברה המוטעית של יאשיהו, שגרמה לו לצאת כך לקראת פרעה נכה.
יאשיהו מסתמך על ההבטחות שבפרשה שלנו, וקורא את הפסוק "וחרב לא תעבור בארצכם" כהבטחה וכציווי כאחד. ממילא, עליו כמלך לוודא שחרב, ואפילו של שלום, לא תעבור כלל בשטחי ממלכתו. אלא שיאשיהו מוציא את הפסוק מהקשרו. "וחרב לא תעבור בארצכם" אינו ציווי, או הבטחה, אלא חלק מתנאי: "אם בחקתי תלכו, ואת מצוותי תשמרו" או אז: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ […] וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם". האם יאשיהו לא קרא גם את החלק האומר כי "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה […] וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה"? ככל הנראה, יאשיהו קרא וידע. אלא שיש לו הנחה מוטעית עליה מצביעה הגמרא: "והוא אינו יודע שאין דורו דומה יפה". מדרש איכה רבה (א נג) מפרט כיצד יאשיהו שולח שליחים בכל הארץ לביעור ע"ז מן הבתים ומן החצרות וכיצד התושבים למראית עין מבערים ע"ז, אך למעשה ממשיכים בה כשהיא מוסתרת מן השליחים. יאשיהו (על-פי המתואר בדבהי"ב לה ובמל"ב כב-כג) מבצע מהלכים אדירים. הוא בטוח כי הוא מחולל מהפכה – אבל זה מעט מדי ומאוחר מדי, וחמור מכך – הוא שם לבד. העם לא בא אחריו. זהו מהלך מרשים ועוצמתי, אך כזה שאינו מחלחל פנימה. חז"ל יודעים היטב שתהליך חינוכי לא עושים ביום אחד ושמעמד מרגש כזה או אחר, אינו מספיק בשביל לעקור מאנשים הרגלים ומעשים של שנים. דרוש לשם כך הרבה יותר מזה ובעיקר, דרושה מודעות עצמית של המנהיג, הכרה במציאות, והיוועצות באנשי רוח נוספים.
הברכה והקללה של פרשת בחקותי אינן ציוויים למנהיג. הן חלק מן הברית שכורת הקב"ה עם כלל עם ישראל. אי אפשר להגיע למצב של ברכה, שלום בארץ, בטחון ושלווה, מבלי להיות מחוברים באופן אמיתי ועמוק לעם כולו, מבלי להקשיב לרחשי ליבו, ולהבין את המקום שבו נמצאים האנשים. אי אפשר להשיג משהו אמיתי באמצעות מהלכים של כפייה רוחנית.
(בחווקתי תשעט)