הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)בשלהי פרשת בהר מצווה אותנו התורה על איסור נתינת אבן משכית בארצנו. המתבונן בפרשנים ימצא שקיימות שתי מגמות בביאור המושג "אבן משכית". האחת, שמייצגה הוא אונקלוס, סוברת שאבן משכית היא אבן שמשמשת לפולחן עבודה זרה, ושאליה או עליה משתחווים. כך תרגם אונקלוס: "ואבן סגדא לא תתנון בארעכון למסגד עלה". אמנם, האיסור של השתחוויה לא ברור די צרכו, אך ביארו חז"ל שהכוונה היא השתחוויה בפישוט ידיים ורגליים על רצפת אבנים, שאסורה בכל מקום למעט בית המקדש. לפיכך, נסביר את הפסוק כך – האיסור של אבן משכית, כלומר של כיסוי אבנים על הרצפה, נובע מהחשש של השתחוויה אפיים, בפישוט ידיים ורגליים, על הקרקע. השתחוויה כזו מותרת רק בבית המקדש, ולא בשום אתר מחוץ לו (ראה מגילה כב, ב).
מנגד, פרשנים רבים (ובראשם נביא את התרגום הירושלמי) סוברים שמדובר ברצפה מצויירת בדמויות של קישוטים שנושאים אופי אלילי, ושאותה אסור לקבוע בבתי ישראל בכלל, ובבתי הכנסיות והמקדש בפרט. כך התרגום הירושלמי: "וְאֶבֶן מְצַיָיר לָא תִתְּנוּן בְּאַרְעֲכוֹן לְמִגְחַן עֲלָהּ, בְּרַם סַטְיוּ חָקִיק בְּצִיוּרִין וּדְיוֹקְנִין תְשַׁווּן בְּאַרְעִית מַקְדָשֵׁיכוֹן וְלָא לְמִסְגוֹד לָהּ". החשש הוא שמא בעקבות קיומם של הציורים על הקרקע יבוא אדם וישתחווה להם, וממילא יבוא לאיסור השתחוויה לעבודה זרה. אולם, סתם דיוקנות וקישוטים על הקירות אינם אסורים (נעיר כאן שמדובר במחלוקת ראשונים גדולה, באשר לשאלה האם ציור דו מימדי, ללא עומק של פסל וכדומה, של בן אדם אסור או לא, ואם הוא מותר באלו אופנים). נעיר שלרמב"ם (ספר המצוות, לא תעשה יב), יש סברה שממצעת את שני הפירושים. לשיטתו, מקובל היה בקרב עובדי האלילים להציב אבן, ועליה ציורים, באזור פולחן השטות שלהם, וממילא אסורה הצבת אבן להשתחוויה, מצויירת או לא.
אולם, כאמור, הגישה המרכזית בפוסקים, כדברי התלמוד, היא זו שסוברת שאין להשתחוות אפיים בפישוט ידיים ורגליים על רצפת אבן, אלא רק במקום המקדש. מעניין שהיו מי שביקשו אף להרחיב את תחולת האיסור, ולאסור גם תפילה כלשעצמה, בלא נפילת אפיים, על רצפת אבן, מחשש שמא הכריעות וההשתחוויות שאנו נוהגים בתפילה יפילו את המתפללים באיסור "אבן משכית". אולם, חשש זה נדחה בידי כמה מגדולי ישראל במאות האחרונות (ראה שו"ת מהרלב"ח, מר' לוי בן חביב, רבה של ירושלים במאה ה-16 למניינם, סימן ק; שו"ת מהר"י בן-לב, בן דורו הגדול מתורכיה, חלק א סימן נה; שו"ת משפטי עוזיאל לגרב"צ עוזיאל, יורה דעה סימן כב – מתייחס לחשש שהעלה רב פלוני ביחס לפקידת קברים, שהמצבות שלהם עשויות משיש, ועוד).
עם זאת, לתוך הפסיקה שלנו נכנס גם החשש מדין "אבן משכית", הגם שחשש זה הוא רחוק. כך הביא רמ"א באורח חיים סימן קלא סעיף ח, שנהגו לשטוח בבית הכנסת עשבים או מחצלאות, בכדי להמנע מבעיה של אבן משכית בעת הכריעה או ההשתחוויה בבית הכנסת (מקורו של הדין בדברי המרדכי והרא"ש). מכאן גם התקבל המנהג שנהגו בו קהל ישראל שבימים הנוראים, בהם יש מי שנוהג לכרוע ולהשתחוות על הקרקע, לפרוס מחצלת או מפית בין הפנים לרצפת האבן, בכדי שלא ליפול ח"ו באיסור אבן משכית (זו הסיבה שבגינה משתמשים במפית, ולא בכדי להמנע מלכלוך הבגד, שהוא אמנם לא נעים אך איננו אסור. יש להעיר שכמה מהפוסקים המליצו להגן גם על הבגד מפני לכלוך ואבק, בכדי שלא ייכשל ח"ו באיסור כיבוס על תולדותיו השונות). אמנם, המתבונן במשנה ברורה סימן קלא סעיף קטן מ ימצא שבכל מקרה אין אפשרות במצב כזה לעבור על איסור תורה. זאת בשל העובדה שאיסור תורה מצריך שתי פעולות – האחת היא השתחוויה על רצפת אבן, והשניה השתחוויה בפישוט ידיים ורגליים. כיום אין זה מקובל שמי מאתנו משתחווה בפישוט ידיים ורגליים, ורק בבית המקדש, במהרה יכון ויבנה, ננהג כך. ממילא, בכל מקרה איסור תורה אין כאן, אך יש שחששו לאיסור דרבנן וממילא ראוי להמנע מהשתחוויה כזו.
(בהר תשסט)
