שבת ויחסי אובייקט

"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ: אֲנִי, ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ט, ג')
נוכחותם של האדם, הוריו, בוראו והשבת בפסוק אחד, מרגשת אותי.
קריאת הפסוק במשקפיים של "תיאורית יחסי האובייקט", משרטטת מודל מעורר מחשבה בנוגע ליחסי הגומלין בין כל השותפים.
תיאורית "יחסי אובייקט" היא גישה פסיכולוגית פסיכודינמית המתארת את התפתחות מערכות היחסים של האדם עם סביבתו. על פי התיאוריה, האופן בו בני אדם מתייחסים אל אנשים ומצבים בחייהם הבוגרים נובעת מהאופן שבו התעצבה החוויה המשפחתית שלהם במהלך ילדותם המוקדמת ובעיקר מאופי יחסיהם עם הוריהם. כך למשל, אדם שסבל מהזנחה או התעללות בילדותו סביר שיפתח חשדנות והסתייגות ממערכות יחסים, ואילו חברו שזכה לטיפוח ולהכלה, יבטא דווקא אמון בסיסי. לאור התיאוריה, החוויות והיחסים בילדות הופכים ל"אובייקטים" (ומכאן, "יחסי אובייקט") בתת-המודע של הילד, ממשיכים אִתו אל הבגרות ומהווים "תשתית" הכּרתית דרכה יפרש ויתנהל עם אתגרי חייו. חוויות מאוחרות יותר יכולות לעצב מחדש את התבניות המופנמות הללו, אולם השפעתן הסגולית, פחותה בהרבה.
כידוע, הוריו של אדם אינם נגישים עבורו כל חייו. לפיכך ובהקשר זה טבע הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט את המונח "אובייקט מעבר", המתייחס לחפץ ממשי כמו מוצץ או שמיכה, שמסמל עבור התינוק את האם או חלק מתכונותיה ומאפשר לו לשמור אִתה על קשר מדומיין חרף הפרידה ממנה. חפץ זה מקבל תכונות ומשמעות שהן מעבר לשימושו הקונקרטי ומאפשר קיומו של "מרחב פוטנציאלי"' – בסיס לביטוי יצירתיות, משחק והנאה מתופעות שבין מציאות לדמיון. מטרתו של מרחב זה לפצות על התסכול והחרדה הכרוכים בניתוק מההורים והפיכתו לישות נפרדת ועצמאית.
משקפי תיאורית "יחסי האובייקט" מציעים לזהות בחוויית השבת שלנו וטעמיה בהווה, שיקוף וביטוי של מעשה בראשית – מערכות היחסים שחווינו בשנות חיינו המוקדמות עם הורינו ועם הקב"ה, עם ההלכה והמצוות. דפוסי הזיקה שפיתחנו (מתוך שיפוט סובייקטיבי של המציאות, לעיתים בניגוד לכוונותיהם הטובות ומעשיהם של ההורים…) עצבו ומעצבים במידה רבה, את אופי השבת ואת משמעותה המעשית והרוחנית עבורנו כיום.
שבת היא במידה רבה גם "חפץ מעבר", אמצעי מנחם להתמודדות עם הפרידה הכפויה מעולם שכולו רוח, והיא גם "מרחב פוטנציאלי" ליצירת קשר בוגר ואותנטי עם ההורים, הבורא והבריאה.
(קדושים תשעט)