ד"ר תמר מאיר (ראש ביהמ"ד 'כולנה', ראש החוג לספרות בגבעת וושינגטון)מחלוקת מפורסמת היא בשאלה מתי נברא העולם – בניסן או בתשרי. נוסח התפילה במדרש ויקרא רבה כט, א מוכיח כדעתו של ר' אליעזר שהעולם נברא בתשרי. בהמשך מפרט המדרש את אופן בריאת האדם על-פי שעות היום:
"את מוצא באחד בתשרי נברא אדם הראשון. שעה ראשונה עלה במחשבה, שנייה נמלך במלאכי השרת, שלישית גיבלו, רביעית ריקמו, חמישית עשאו גולם, ששית נפח בו נשמה, שביעית העמידו על רגליו, שמינית הכניסו לגן עדן, תשיעית צוהו, עשירית עבר על ציויו, אחת עשרה דנו, שתים עשרה נתן לו דימיס [פטור]. אמ' לו הקב"ה אדם הרי את סימן לבניך, מה אתה נכנסת לפני בדין ונתתי לך דימיס אף בניך נכנסין לפני בדין ואני נותן להם דימיס. אימתי בראש השנה, בחדש השביעי באחד לחדש".
מדרש זה יוצר קישור מפורש בין יום בריאת האדם לבין יום הדין: ראש השנה הוא היום שבו נברא האדם, ובו גם הספיק לחטוא, לעמוד לדין, ולקבל דימוס – פטור. האמנם כך? והלא האדם הראשון נענש בחומרה על חטאו, ולא רק יצא פטור בדינו. מה היא כן משמעות ההשוואה?
נתבונן בשלבי הבריאה. שלושה שלבים ראשונים: אדם תאורטי, יצירת החומר, ומתן הצורה – נפח בו נשמה, והעמידו על רגליו. השלב הרביעי הוא הקצר מכולם: הכניסו לגן עדן. השלב האחרון מבטא את מעגל הציווי, החטא והדין: בשעה התשיעית נדרש האדם לבטא לראשונה את מהותו הייחודית. זוהי ראשיתה של זיקה בין אדם לאלוקיו שיש בה מחוייבות: ציווהו. אלא שכבר בשעה העשירית עובר האדם על הציווי. בשעה האחת עשרה עומד האדם לדין, ובשעה השתיים עשרה משוחרר. אפילו לא יממה אחת של חסד. שתים עשרה שעות בלבד למן ראשית המחשבה על האדם, ועד שהוא כבר במעמד של אסיר משוחרר. במעמד זה, ומחוץ לגן העדן, יחיה מכאן ואילך. לא בכדי תואר שלב גן העדן כשלב קצר כל-כך. דומה שאין הוא אלא אפיזודה חולפת בדברי ימי האדם הסבוכים ומלאי העוון.
אלא שדווקא העובדה שראש השנה הוא יום הבריאה, החטא והמשפט של האדם גם יחד, מזכירה לנו שעיקר חיינו הם ההתמודדות. האדם הנברא מתמודד מהרגע הראשון. המצוות לא נועדו להכשיל אותו. הן מבטאות את ייחודו כנברא בצלם הנושא באחריות. לאחריות יש מחירים, אבל עצם ההעמדה לדין היא חלק בלתי נפרד מן הבריאה. נפילתו לא מבטלת לא את הגוף שבו ולא את הנשמה שבו. נתינת הדין על מעשיו והמחילה עליהם, מאפשרת לו להתחיל מחדש, גם אם באופן מודע ומפוכח יותר.
(רה"ש תשפ"א)
