ד"ר תמר מאיר (ראש ביהמ"ד 'כולנה', ראש החוג לספרות בגבעת וושינגטון)בדרך כלל, כשאני מחפשת מה לכתוב עבור הטור הזה, אני מנסה לאתר במדרשים על הפרשה משהו שיש בו נגיעה לחיינו: ליום יום, לעבודת ה', למשפחה, ולפעמים – גם לחיים הציבוריים. הפעם, לא הייתי צריכה להרחיק לכת. דומה שחז"ל הקשיבו לחדשות. פרשת פקודי מביאה ספירת מלאי ודו"ח ביצוע של מלאכת המשכן: כמה כסף, כמה זהב, כמה עצים, ועורות, וצבעים ובדים הושקעו, ומה נעשה עם כל אחד מהם. שוב ושוב חוזר הביטוי: "כאשר ציוה ה' את משה". חז"ל שואלים את השאלה המתבקשת: מדוע יש צורך לחזור שוב על פרטי הפרטים? מה מטרת הדו"ח הזה? מדרש תנחומא לפרשת פקודי מתייחס לכך:
"אלה פקודי המשכן […] אלא משנגמרה מלאכת המשכן, אמר להם: בואו ואעשה לפניכם חשבון, נתכנסו כל ישראל. עד שהוא יושב ומחשב, שכח אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל, שעשה ווים לעמודים, אמר להם: ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים" (שמות ל"ח: כח).
חז"ל מתארים את דברי משה ממש כאילו היו דיווח של מנכ"ל בפני הוועד המנהל שלו, המדייק בפרטי הפרטים, ואף טורח לחזור ולתקן את עצמו אם יש טעות כלשהי במספרים. פרוט כזה יוצר כמובן אמון רב:
"באותה שעה נתפייסו ישראל על מלאכת המשכן" המדרש ממשיך ומקשה על עצם הצורך בהוכחת אמון כזו: "ולמה עשה עמהם חשבון, והקב"ה מאמינו? שנאמר: "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר יב ז), ומשה אמר, בואו ועשו עמי חשבון?! אלא ששמע משה ישראל מדברים מאחריו, שנאמר: "והיה כבא משה האהלה וגו'" (שמות לג ט) "והיה כצאת משה אל האהל וגו' והביטו אחרי משה" (שם שם, ח). ומה היו אומרים? ר' יצחק אומר: לשבח היו אומרים, אשרי יולדתו של זה, כל ימיו הקדוש ברוך הוא מדבר עמו, כל ימיו הוא משולם להקב"ה, והביטו אחרי משה וגו', ור' חמא אמר: לגנאי היו אומרים: ראה צואר, ראה שוקים, אוכל משל יהודים, ושותה משל יהודים, וכל מה שיש לו מן היהודים, וחבירו משיבו אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר?! כיון ששמע משה כך אמר להן: חייכם משהמשכן נגמר אני עושה עמכם חשבון, שנאמר אלה פקודי המשכן וגו'".
משה קשוב היטב לרחשי הציבור. כמו מנהיגים רבים אחרים גם הוא נתון לעין בוחנת. לעיתים, עין שיודעת להעריך ולשים לב לזכויותיו הרבות, אבל לעיתים גם עין חשדנית מאוד – משה מופקד על עבודת המשכן, הוא לוי הנהנה ממתנות עניים, ומי שכל-כך הרבה רכוש וכספי ציבור עוברים דרכו – נבחן בשבע עיניים. משה, בשונה ממנהיגים אחרים, לא מאשים את העם. הוא מבין שזו אחריותו כמנהיג לספק תשובות, ולנהוג בשקיפות מלאה ביחס לתקציב המשכן וניהול העבודה, וגם ביחס למתנות שהוא מקבל מתוקף תפקידו ומעמדו.
משה עושה הכל כאשר ציווה ה' – אבל גם העם צריך לדעת זאת.
המדרש (תנחומא פקודי א) דורש על משה את הפסוק "איש אמונות ורב ברכות" (משלי כח ח): משה הוא נאמן הן על הביצוע, והן על הכספים: "זה משה שנעשה גזבר לעצמו, ואעפ"י שהיה גזבר לעצמו, היה קורא לאחרים ומחשב על ידיהם, שנאמר אלה פקודי המשכן". משה נאמן, אך מיוזמתו הוא נותן דו"ח מפורט ומלא לעם. מתוך כך, הקב"ה מביא ברכות על ידו. לעומת "איש אמונות ורב ברכות", מביא המשך הפסוק במשלי את האופציה המנוגדת: "ואץ להעשיר לא ינקה" – המתייחסת למי שאינו נאמן. יהי רצון שנזכה למנהיגים נאמנים הפועלים בשקיפות מלאה, ורואים את עצמם מחוייבים הן לקב"ה והן לעם, ולא חלילה למי שאץ להעשיר.
(פקודי תשעט)
