הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)ירמיהו, נביא החורבן, מזהיר בכל עת מפני אסון שעומד להתרחש על העם היושב ביהודה, על העיר וסביבותיה ועל בית המקדש בעטיים של החטאים החקוקים בעט ברזל ובציפורן שמיר. בהפטרה השבת מוצגת טקטיקה אחרת שנוקט בה ירמיהו. לא מדובר בנבואה שגרתית על החורבן אלא בהדרכה מעשית בעבודת השם. ירמיהו מבקש להנחיל לעם את חשיבות הביטחון בהקב"ה. רק על אדם שיבטח בה' בלב שלם והדבר יתבטא בכל אורחות חייו תחול הברכה ויצליח אפילו בימים קשים. כשם שעץ השתול על פלגי מים לא יסבול מחום הקיץ הלוהט, ואפילו בשנת בצורת יניב פירות, כך אדם שבוטח בהקב"ה יצליח באתגרים העומדים לפניו. לעומתו, מי ששם מבטחו באדם, משול לערער בערבה, כעץ יבש שאין לו תקווה.
ירמיהו מציין דוגמא לחוסר ביטחון בהקב"ה: "קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט בַּחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל" (יז,יא). הקורא הוא עוף שדוגר על ביצים שלא הטיל ובשל כך ייאלץ לעזוב את הביצים באמצע תקופת הדגירה, כך שאף אחת מהביצים לא תתפתח לאפרוח. הנמשל הוא שמי שנוטל או נהנה מרכוש של חברו ללא רשותו ייאלץ בהמשך לוותר על עושרו.
פסוק זה אומץ ככותרת לחוק ישראלי – "עשיית עושר ולא במשפט". החוק אומר שיש מספר עילות לתביעות משפטיות, שאינן נכללות בדיני חוזים או נזיקין. דהיינו, כשצד אחד מתעשר על חשבון הצד האחר, כשהדבר לא מגיע לו. הדוגמה הקלאסית היא טעות בחישוב, שבעקבותיה צד אחד מתעשר, אבל גם צד אחר מפסיד. החוק מחייב את מי שהתעשר שלא כדין, על חשבון מישהו אחר, להשיב את ההתעשרות לבעליה. למשל, כאשר אדם פורע חוב של האחר מיוזמתו, אם לא היתה סיבה סבירה לזוכה להתנגד לפירעון, הרי שפורע החוב שעשה זאת על דעת עצמו רשאי לתבוע את כספו מהלווה. או, אם אדם פועל להצלת גופו או רכושו של הזולת, המזכה זכאי לדרוש החזר הוצאות פעולתו. לא מדובר במקרים שהחייב גזל או לקח שלא ברשות, אלא בעיקרון מוסרי- אם נהנית מהזולת עליך להשיב לו את חסרונו. חיוב ממוני שנוצר בעקבות הנאה מרכוש של הזולת קיים גם במשפט העברי ועקרונותיו מובאים בכמה סוגיות, דוגמת "זה נהנה וזה לא חסר" (בבא קמא כ ע"א).
יש מצבים שאדם המוותר לזולתו אינו מפסיד דבר, ומצד שני מאפשר לזולת ליהנות מתועלת הוויתור ולכן נפטור אותו מתשלום. "זה נהנה וזה לא חסר" וכן הכלל "כופין על מידת סדום" מציגים גישה על פיה מניעת רווח מאדם כאשר בעל הזכות לא נפגע- פסולה וכי הזכות על הקניין אינה קדושה ומוחלטת. אם בעל הנכס מוחה ואינו מאפשר לאחר ליהנות מנכסיו ההלכה בטלה וחייב הנהנה לשלם על הנאתו (טור חושן משפט רסג). כמו כן, נחייב את הנהנה אם כתוצאה מהנאה נגרם לבעלי הנכס חיסרון – "זה נהנה וזה חסר".
המשפט העברי מבקש לשלב בין שני עקרונות מוסריים. האחד, שאדם אינו רשאי להתעשר על חשבון חברו ומצד שני, קיים צורך לאזן בין עצמאותו של היחיד וקניינו לבין התפיסה הגורסת, שאדם הוא חלק בלתי נפרד מקהילה ולכן בתנאים מסוימים הנהנה מרכושו לא ישלם. אולם המסר החשוב ביותר, המודגש בדברי ירמיהו, שנכון לאדם לשים מבטחו בהקב"ה ולהימנע מעושר ולא במשפט. טוב לאדם שיהיה שמח בחלקו ויסרב לקבל הנאה ממונית מהזולת. ישים מבטחו בה' ויימנע מטובות והנאות מרכושו של הזולת. כך יימנעו בעתיד עוולות מוסריות נוראיות כמו גזלה וגניבה אך גם היד תהיה פשוטה לעזור לחסרי ישע.
(בחוקותי תשעט)
