למה לא לשאול למה?

לאחר חודשים ארוכים של עבודה קדחתנית וציפייה דרוכה הושלמה הקמת המשכן. עם השלמת המלאכה התכוננו אהרון ובניו במשך שבעה ימים לקראת התחלת העבודה בו, וכשהגיע סוף סוף היום הגדול, השיא המצופה אכן התרחש, והתגלתה שכינה במשכן. אהרן, שהוביל את העבודה, חווה מן הסתם את ההתרגשות הגדולה ביותר, אולם אז התרחש האסון הנורא של מות שני בניו, נדב ואביהו, ורוממות השמחה הועמה באחת, ונמהלה בצער רב וביגון קודר.
תגובת אהרון מתוארת בתורה בשתי מילים: "וידום אהרון". הכל מעלים על נס את תגובתו, אך עם זאת: האם התגובה האידיאלית לאסון כה קשה היא שתיקה מוחלטת? האם התנהגותו של אהרן מלמדת שלצדיקים אסור לבכות על אסונם?
רבנו בחיי סבור שאכן כך הוא. לדבריו, השתיקה היא "אחת ממשפטי האבלות", בדומה למה שאמר ה' ליחזקאל: "וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ, הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים…" (יחזקאל כד). ברם, רוב המפרשים מיאנו לקבל את הרעיון שאהרן לא בכה על מות שני בניו, ולפיכך פירשו שאהרן "היה בוכה בקול ואז שתק" (הרמב"ן), או שבכה בכי חרישי, מעין קול דממה דקה (המאירי), או ששתיקתו נבעה מתדהמה והלם שהביאו לדממה ואלם (אברבנאל). אפשר עוד לשער שאהרון התכוון לזעוק זעקות שבר, אלא שדברי משה: "בקרובי אקדש" הקפיאו את בכיו.
כך או אחרת, השבח לאהרן על שתיקתו איננו על הימנעותו מבכי, אלא על הימנעותו מלשאול את שאלת השאלות הנשאלת אל מול אסונות כבדים: "למה?" "על מה עשה ה' ככה… מה חרי האף הגדול הזה?" (דברים כט, כג). "מפני מה צדיק ורע לו?" (ברכות, ז, א). אהרון גילה בתגובתו תעצומות נפש של מאמין גדול שמקבל עליו את הדין לנוכח אסונו, כלשון חז"ל: "ראה אפרוחיו מגעגעין באדמה ושתק" (ויק"ר, אחרי מות, כ). שתיקת אהרן לא הייתה רק תגובה פסיבית של הימנעות מהשמעת קול או דברים, אלא הייתה זו תגובה אקטיבית שמשמעותה, כדברי רבי יעקב צבי מקלנבורג "קבול הדבר בפשיטות נמרץ בלי ערעור ופקפוק" (הכתב והקבלה).
השאלה: "למה?" לעולם אינה מגיעה לתשובה מספקת, וכך היא גורמת לאדם להתבוסס בתהייתו, לשקוע ביגונו ולהתחפר במקומו מבלי יכולת להתקדם. " אין האדם יכול להבין את סיבת הייסורים ותכליתם, אך עליו לדעת את סוד תיקון הייסורים" (הרי"ד סולוביצ'יק, 'קול דודי דופק', עמ' 67). היכולת של אהרן ובניו הנותרים לדלג מעל השאלה "למה?", הביאה אותם לשאול: "מה עלינו לעשות עכשיו?", ושאלה זו, היא שאפשרה להם להיכנס ולהמשיך בכול כוחם בעבודת הקודש.
בשבוע הקרוב נציין את יום הזיכרון לשואה, בו נתייחד עם זכר השריפה אשר שרף הצורר בשנים ת"ש-תש"ה. בהרצאות שנתתי בעבר על תגובות תיאולוגיות לשואה, התחוור לי שכל הפרשנויות המלומדות לסוגיהן רק זורות מלח על פצעי השומעים, וכי המסר המתקבל ביותר על הלב הוא שאנו חסרי הסבר ונטולי הבנה לנוכח הרוע והאיוולת, השוד והשבר, הטרגדיות האישיות והקטסטרופה הלאומית שבאו לידי ביטוי בשואה האיומה.
סיפור חסידי מספר על שלושה חסידים נוסעים שנפגשו והתחממו ליד האח בפונדק שלצד הדרך. הם החלו להלל, כל אחד בתורו, את הרבי שלו ולספר מעשי ניסים שחולל. חסיד אחד סיפר שאחרי שנות עקרות רבות, בירך אותם הרבי, ותוך פחות משנה נולדה להם בת. חסיד אחר סיפר שברכת הרבי שלו החזירה לביתו את בנו התועה. ואילו החסיד השלישי סיפר שהרבי שלו בירך מפעל עסקי חשוב שהוא השקיע בו את מיטב כספו, וכל הכסף ירד לטמיון. "אז, מה כאן הנס?" תהו שני חבריו. "הנס", השיב האיש, "הוא בכך שלמרות הכול נשארתי חסיד נאמן לרבי שלי…".
אכן, אמונה אמיתית כרוכה ביכולת להאמין גם אל נוכח אסון. אמונה אמיתית מחייבת הליכה בדרכו של אהרון הכהן שידע לידום ולהמשיך בדרך שהותוותה לו, על אף הטרגדיה. אחרי שלמדנו בשבעת ימי הפסח שחשוב לשאול שאלות, בא "היום השמיני" ומלמד מה ראוי לשאול. אין טעם בחיפוש הסברים, אך יש ערך רב במציאת לקחים. השאלה "למה?" מובילה לדרך ללא מוצא, אך השאלה "מה עלינו לעשות כעת?" מוליכה להתעצמות בדרך בה אנו מאמינים, מובילה לעזרה לאחרים היודעים סבל, ומאפשרת לנו להתקדם במשימות חיינו.
(שמיני תשעז)