לשון הרע במרחב הציבורי

הצרעת המקראית היא תוצר לוואי של התנהגות האדם. במהותה הצרעת המקראית אינה מחלה זיהומית מדבקת אלא היא תוצר לכשל רוחני פנימי. פרשת תזריע – מצורע, עוסקות בין היתר במצורע. מהשלב של זיהוי הצרעת ועד להיעלמותה המוחלטת.
חז"ל לימדו שהצרעת היא סימפטום לבעיות חברתיות שהפרט נכשל בהם. כך למשל התלמוד מונה שבעה חטאים שבכוחם לגרום להתפרצותה של הצרעת: " א"ר ר' שמואל בר נחמני א"ר ר' יוחנן: על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שווא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין" (ערכין טז ע"א).
המאפיין הבולט של רשימת החטאים, שיש בהם כדי להביא לצרעת, שכולם מצויים בתחום המוסרי והחברתי. החטא המזוהה ביותר עם הצרעת הוא לשון הרע. למסקנה זו מגיעים דרך ניתוח לשוני של המילה מצורע המורכבת משתי מילים נפרדות "מוציא רע".
לנוכח העובדה שמקורה של הצרעת המקראית הוא בפגם רוחני, הכהן, משרת ציבור רוחני, הוא המאבחן את הנגע הנראה באדם והוא הסמכות לקבוע אם האדם מצורע או לחילופין שהצרעת חלפה.
הכהן איש הציבור הרוחני שאמון על עבודת המקדש והרבצת תורה, חובש גם את כובע 'רופא ציבורי רוחני'. הכהן בביקורו אצל המצורע אינו מוסר למצורע מרשם תרופתי, או רוחני, למעשה הכהן אינו מעניק כל טיפול למצורע אלא עוסק בלהתבונן ולקבוע את טיב הנגע אם טהור או טמא.
אחת השאלות המתעוררות בהקשר זה, מדוע הוסמך דווקא הכהן, אותו איש ציבור, לטפל ולעסוק בענייני המצורעים?
המדרש מסביר כי הטיפול נמסר לכהן כחלק מחובותיו כלפי הציבור. איש ציבור צריך לדעת שהכניסה תחת משא האלונקה הציבורית אינה מצטמצמת לתחומי פעילות מעניינים, מספקים ומאתגרים המצויים בתפקיד הציבורי. אלא האחריות הציבורית משתרעת גם על עניינים פחות נעימים, ענייני שוליים כאלו שאינם זוכים לסיקור תקשורתי נרחב, כאלו שהנטייה הטבעית היא להעביר אותם לטיפול של אדם אחר. התפקיד הציבורי מקפל בתוכו את העניינים הגדולים אך גם עניינים קטנים. כך למשל המדרש, מבהיר את תפקיד הכהנים: "כשם שנוטלים [=הכהנים] מתנותיהם ותרומותיהם וכל קורבנותיהם, כך יקבלו טרחותיהם".
אולם ניתן להציע הסבר נוסף. אחת מקבוצות האנשים בחברה החשופה ביותר ללשון הרע, רכילות, מציצנות וחיטוט, בין אם מדובר בדברים נכונים ובין אם מדובר בסתם שמועה, הם אנשי הציבור ונבחריו.
אנשי הציבור אשר ביקשו לשאת על שכמם את עול הציבור, הם הניצבים באור הזרקורים, הם חשופים לביקורת, לעיתים ללא הצדקה לביקורת, ופעמים שכל פעולתם באמונה ולמרות זאת מעשיהם יהיו נושא לדיון ולפרשנות שלילית. כך למשל מתאר המדרש את ליצני הדור בתקופת משה רבינו שהשמיעו טענות כנגד משה רבינו לפיו עושרו נובע מהעובדה שמשה שלח ידו אל הקופה הציבורית ומעל לכאורה בתרומות שהרימו עם ישראל לבניית המשכן, וכך באר המדרש את הדברים: "ולמה עשה עמם חשבון?… ששמע ליצני ישראל מדברים מאחוריו".
מכאן ניתן להסביר מדוע הכהן היה זה שהתמודד עם הצרעת, שכן בתור איש ציבור ונושא במשרה ציבורית שעיני הציבור אליו, לא פעם דברים המוטחים כלפיו עולים לכדי לשון הרע, כך שייתכן והצרעת שהאדם לקה בה מקורה בדברים שנאמרו על איש ציבור, מתוך אי הכרת בפועלו של איש הציבור, מתוך קוצר ידיעתו, ולנוכח ראייה מוטעית.
בנקודה זו של היעדר הערכה צומחת התלות של האדם בכהן, שבכוחו לקבוע את מצבו של המצורע האם טמא הוא או טהור יכולה. בכוחו של מפגש זה לשנות את היחס של האדם לפועלו של איש הציבור. ההבנה יכולה להבשיל במקום שהמצורע יושב בדד מחוץ למחנה, ממתין לאיש הציבור שיגיע אליו, בינתיים יושב האדם מכונס בעצמו עם המון זמן לחשוב, לשוב בתשובה, ואולי אף להעריך את עבודתו של איש הציבור. רק לאחר תובנה זו יוכל המצורע לשוב אל המחנה. ולוואי שנלמד גם אנו בימינו אנו לראות מעלתם של נבחרי ואישי הציבור ולא חסרונם.
(תזריע מצורע תשפ)