פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)"הוו זהירין ברשות שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן נראין כאוהבין בשעת הנאתן ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו" (אבות ב, ג). מה טיבה של "רשות" זו ומדוע צריכים ל"היזהר" בה? על פניו, ניסוחה המכליל של משנה זו מבטא יחס עוין ביותר לכל מה שריח "רשות" נודף הימנו, וטעמה של זהירות זו נתפרש מיד בסמוך: "שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן נראין כאוהבין בשעת הנאתן ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו".
עמדה עוינת זו כלפי ה"רשות", כל "רשות" שהיא, מהדהדת אף בצורה חריפה יותר בדברי התנא שמעיה שהובאו לעיל (אבות א, י): "אל תתודע לרשות". במידה רבה, היא משקפת את יחסם של היהודים ל"רשויות" הנוכריות שבצלן חסו וחיו. ואמנם, פרשני המשנה לדורותיהם ביקשו להתמודד עם "אזהרה" זו. בכתבי חלק מהם ניכרים אותות הזמן, והפחד מפני מוראה של ה"רשות" שבדקה את ספרי היהודים בשבע עיניים שמא נכלל בהם דבר מה המעיד על רצון למרוד במלכות.
הרב אירוינג בונים תיאר יפה את רקעה של משנה זו. דומה, כך כתב, שרבן גמליאל, בנו של רבי יהודה הנשיא, מדבר כאן מתוך נסיון החיים שלו. לפי מסורת חז"ל, אביו, רבי יהודה הנשיא, היה בקשרי ידידות קרובים עם אנטונינוס, קיסר רומי, וקיימות בידינו גם עדויות אחרות על הקשר ההדוק שבין רבי יהודה הנשיא לשליטים הנוכרים, אך קשרים הדוקים אלה לא עמדו לו בעת שנזקק לעזרתם. מכאן אזהרתו: היזהר מן הפוליטיקאים המדברים אחת בפה ואחת בלב. כשתצטרך אותם – הם לא יהיו שם. לפני הבחירות, כל הפוליטיקאים מתקרבים אליך, רוצים בטובתך, מבטיחים הרים וגבעות. מדברים בלשון חלקות, מעוררים השראה. אחרי הכל, הם זקוקים לקולך. אבל ב"יום שאחרי", אך חלפו הבחירות, הם כבר לא מכירים אותך. במקרה הטוב יימנעו מקיום הבטחותיהם. במקרה הרע, בעת שתיזקק להם, בשעת משבר, הם ישכחו אותך. רבן גמליאל מפנה את דבריו למנהיגי הציבור היהודי. היזהרו. יש מצבים בהם תיזקקו להיפגש עם אנשי הממשל, עם מדינאים מכל העולם, עם דיפלומטים. בהיעדר תשומת לב, עלול אתה להסגיר ידיהם את סודותיך הכמוסים ביותר, שלימים ישתמשו בהם נגדך. הפוליטיקאים נראים ידידים שלך, אבל בדרך כלל הם אינם כאלה. זכור ואל תשכח: כשפוליטיקאי אומר "כן", הוא מתכוון "אולי". כשהוא אומר "אולי", הוא מתכוון "לא". ואם הוא אומר "לא", הוא לא פוליטיקאי…". "הבטחתי", אמר פעם פוליטיקאי שנדרש לקיים את הבטחתו משכבר הימים, "אז מה? לא הבטחתי לקיים!". באחת: הפוליטיקאי המצוי אינו אומר מה שהוא מתכוון, ואינו מתכוון למה שהוא אומר.
הרבה מן הראשונים פירשו שעיקר המשנה מכוון כנגד המסים שהייתה ה"רשות" הנוכרית מטילה על בני הקהילה היהודית. כך, למשל, פירש בעל מחזור ויטרי, מבית מדרשו של רש"י: הוו זהירין מלבוא במגע עם ה"רשות", שמא תתן עינה בממון שלכם ותבקש להעבירו לרשותה.
בולטת בחריגותה היא פרשנותו של רבנו יונה החסיד למשנה זו. לדעתו, אם נקבל את לשון המשנה כפשוטה, הרי שיש ליחסה רק ל"שלטונות בימי הקדם", ש"בהעצר אליהם יד הממון, אף כי מחמת הדוחק, לא ירחמו על העני עד שיורידוהו מנכסיו וישכחו הראשונות כי הכל חלף עבר". אכן, לטעמו הפירוש שונה לחלוטין: "אם הדבר כן הוא, מדברת [=המשנה] בפגם השלטונים. וחלילה חלילה לא יהיה הדבר ולא יקום. ועל ידם מתקיים העולם כלו, והם עושין דין ומשפט בארץ, ואין איש שיוכל להיות אמתי כמותם, שאינן צריכין להחניף הבריות כי אינן מתפחדין ואין דבר מונע אותם מלכת בדרך ישרה".
מסיבה זו הוא מעדיף לדרוש משנה זו לשבחה(!) של הרשות: "הוו זהירין ברשות" – היינו: כבדו אותה והזהרו בכבודה. לטעמו, כל מעשי השלטון ה"אזרחי-חילוני", בעצם מכוונים בידי שמים, וגם אם נראים הם כמעשים רעים, "להנאתם ולטובתם", מאת ה' הייתה זאת: "על כן נראה לומר כי השלטונים גם אהבתם גם שנאתם לא בידם היא. וכאשר השלטון צריך אל האיש ומקרב אותו, ומראה לו אהבה בשעת הנאתו, מאת ה' יצא הדבר ולא מאת השלטון, וה' זימן לאיש מהנאתו. וכי יחטא האיש לה' ואשם ורוצה לדוחקו ומי יכול לעמוד לו. ואף כי יחפוץ השלטון לעשות לו יקר ואין בידו אך לנקום נקמת ה' ולייסר, את אשר יאהב ה' יוכיח". הווי אומר: הפכפכנותו של השלטון אינה נובעת בהכרח מרוע לב והשחתת מידות אלא כלי ואמצעי הוא בידי הקב"ה לייסר בני אדם.
פירוש אחר, על דרך הדרש, הציע הרב בונים: "היזהרו ברְשות". כשמנהיג ציבור בא לנקוט בפעולה כלשהי, עליו לדאוג לכך שתיעשה רק ב"רשות ובסמכות". שלא יחרוג מהרשאתו וימעל באימון שנתן בו הציבור. כשאתה בא לבנות בניין, להקים מפעל, הקפד שלפני תחילת העבודות המשימה תהיה מוגדרת היטב, בכתב, לפרטי פרטיה. מהי התוכנית, מהו התקציב. דאג לפרוטוקול מסודר שבו יירשמו כל הנוכחים ופרטי ההחלטות. מי הבטיח לסייע. היה ולא תעשה כן, הרי שאם תצליח במשימה, היה סמוך ובטוח שיבוא מישהו אחר ויזקוף את ההצלחה לזכותו. שהרי "להצלחה אבות רבים". אבל ה"כישלון – יתום הוא". היה ותיכשל, רק מתי מעט, אם בכלל, יעמדו לצדך. דומה שפרשנות זו מעוגנת בדקדוק לשון המשנה: "בשעת הנאתן – הכל נראים כאוהבים", לשון רבים, הרבה שותפים להצלחה. אבל "בשעת דחקו" – ודוק: לשון יחיד – דוחקך שלך הוא, תעמוד לבך, ולא יהיה מי שיעמוד לך לאחיעזר ולאחיסמך. (תזריע מצורע תשס"ד)
