ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)אנחנו כבר לא מתרגשים מהמצב בדרום, מעין הרגל, אבל השבוע כבר אי אפשר היה להתעלם מכמות השיגורים שבוצעו משטח רצועת עזה לאזור הדרום, זאת בתוספת לשגרת חירום ארוכה של עפיפוני תבערה, בלוני נפץ ושדות בוערים. בני הנוער של הדרום דורשים שינוי
איך שהוא, אולי בגלל יצר ההישרדות למוד הניסיון שלנו כעם בכלל וכישראלים בפרט, החיים כאן נמשכים במציאות שהיא באמת בלתי תיאמן. מדי פעם אזעקות בגולן, באופן שוטף אזעקות על גבי אזעקות בדרום, דקירות בלי סוף בשומרון ובירושלים, ועוד ועוד- ועדיין, אנחנו ממשיכים בחיים. "לכלוכים" שבתקווה ייגמרו בקרוב, של מועמדי הבחירות המוניציפליות האחד על 'רעהו', וכמובן, של חברי הכנסת זה על זה, ובאתרי החדשות הסופגניות שהגיחו מוקדם השנה מובילות את סדר היום. ובדרום- שריפות. עפיפוני תבערה ובלוני נפץ שהורסים את שדות הדרום שבקרוב היו אמורים להתמלא כלניות אדומות, ועושים נזקים לגידולים חקלאיים ולרכוש, ומדי פעם מטחי פצמ"רים בשעות הלילה המאוחרות. רק בעקבות ההסלמה החמורה שהחריפה בצהריי יום שני האחרון, תכניות הבישול עשו טובה ופינו את מקומן באותו ערב לטובת משדרי חדשות מיוחדים.
בני נוער שגרים מטרים ספורים מגדר ההפרדה פתחו עמוד אינסטגרם בשם "עוטף עזה" (otef.gaza) שם הם מפרסמים תמונות של הדרום הבוער, שדות מפויחים, עפיפוני תבערה, סרטונים של ילדים קטנים צורחים ומנסים להסתתר כשהרקטות חולפות מעליהם, למזלם, וכיו"ב, מתוך התקווה שנותרה בהם לשינוי, והרצון להעלות את המודעות לקשיי היומיום שיישובי העוטף עוברים, ולא רק כשיש הסלמה כמו בשבוע הזה. הם כותבים:
"כאן תקבלו הצצה לחיים האמתיים בעוטף עזה. לא תדעו עד שלא תראו! תעזרו לנו לשנות את המציאות! אנחנו ילדים, תושבי עוטף עזה הגרים קילומטר מגדר ההפרדה. לאור המצב שעובר עלינו החלטנו לפתוח עמוד אינסטגרם שישקף את המלחמה היום-יומית שמתרחשת באיזור שלנו. בכל יום יש אצלנו עפיפוני תבערה, בלוני נפץ, שריפות, הפגזות וגז מדמיע שאנחנו נושמים ונחנקים ממנו, ואלו רק חלק מהדברים. גילו שהאוויר אצלנו מזוהם מעבר לגבול הזיהום הנורמלי והוא לא נמצא רק באוויר בחוץ אלא גם בבתים שלנו, ועד עכשיו לא נעשה דבר כדי לטפל במצב… אנחנו מרגישים שקופים והרבה מכך נובע מהתקשורת שמעוותת את המציאות שבה אנחנו חיים. אנחנו מבקשים מכם, אם תוכלו לשתף ולעקוב כדי שנגביר את המודעות למה שקורה באזור שלנו, שישימו לב למה שעובר עלינו ושיימצא פתרון לטרור הזה".
5 שניות להתגונן
בני הנוער של היום שגרים בדרום נולדו למציאות הזו. מגיל קטן הם שמעו את ה'בומים' ולמדו לרוץ תוך 15 שניות כשיש אזעקה, גם מתוך שינה. ביקשנו שיספרו ל"שבתון", מתוך זוית הראייה המיוחדת והתום שלהם – איך זה להיוולד ולגדול במציאות ביטחונית כל כך מורכבת ומשתקת חיים, כשבשאר המדינה החיים ממשיכים כרגיל. יהב הלפרין, בן 15 מקיבוץ סעד טוען שהוא כבר רגיל למציאות של טילים ואזעקות, מגיל קטן, אבל הרבה ילדים לא מתרגלים לזה: "אני מתנהג כרגיל בין אזעקה לאזעקה. רואה טלוויזיה, גולש במחשב. רוב הזמן אני לא בממ"ד, אבל האחים הקטנים שלי בלחץ מזה אז הם בממ"ד כל הזמן, ובמצב של היום (ערב יום שני, ל.ש) הם כנראה יישנו בממ"ד הלילה. כשיש אזעקה רואים שהחברים שלי מפחדים, אבל הם לא אוהבים להגיד שקשה להם. אני מבין אותם".
"יש לנו פחות מ-5 שניות לרוץ למקום מוגן. אומרים שיש 15 שניות, אבל יש 'צבע אדום' ומיד אחרי זה הפיצוץ, ולפעמים ה'צבע אדום' מגיע אחרי הפיצוץ. בשנייה ששומעים את האזעקה- לא משנה מה אתה עושה, עוזבים הכל ורצים"
לאחר ההסלמה הביטחונית שהחלה בערב יום ראשון השבוע וגדלה לממדים בלתי נתפסים של מאות טילים, הלימודים בעוטף עזה והסביבה בוטלו. ביום ראשון האזעקות לא הגיעו לקיבוץ סעד, והתושבים לא ניחשו את שיגיע בצהריי יום שני, וניסו לשדר עסקים כרגיל למרות שלא היו לימודים. יהב מתאר: "האחים הקטנים שלי מפחדים ולא יוצאים מהבית כל היום. לקראת הצהריים ראינו שלא הייתה שום אזעקה במשך היום וחברים שלי ואני החלטנו לעשות סיבוב על האופניים ואז האזעקה תפסה אותנו. יש לנו פחות מ-5 שניות לרוץ למקום מוגן. אומרים שיש 15 שניות, אבל יש 'צבע אדום' ומיד אחרי זה הפיצוץ, ולפעמים ה'צבע אדום' מגיע אחרי הפיצוץ. בשנייה ששומעים את האזעקה רצים- לא משנה מה אתה עושה. היינו בצד השני של הקיבוץ ורצנו למיגונית. ישבנו שעה בערך במיגונית, מבנה מאוד קטן, והודענו לכל ההורים שהכל בסדר".
אתה מרגיש את זה שבשאר הארץ החיים ממשיכים כרגיל כשאתם תחת אש?
"אני לומד בבית ספר בקבוצת יבנה ורוב הילדים שם לא שמים לב למה שאנחנו עוברים. אצלנו יש מלא טילים ויירוטים והם לא מרגישים את זה. לא מזמן היה טיל שהגיע לבאר שבע ואז כל הלימודים באזור באר שבע הופסקו, ואחרי זה היו כמה אזעקות "צבע אדום" פה באזור והלימודים המשיכו כרגיל. מרגישים את ההבדל ביחס", משיב יהב.
דריכות שלא נגמרת
ענבל לזר, בת 16 ממושב תקומה בעוטף עזה, נשמעת מעט מבוהלת כשאנחנו מדברות. בשעה זו המשפחה שלה נמצאת בבית והיא באשדוד, וההתראות על "צבע אדום" בעוטף לא מפסיקות לרגע. ענבל מתארת חיים מאושרים תחת הצל הכבד של לחץ תמידי: "לגדול בדרום זה כיף. מאז שאני קטנה יש מלחמות ואזעקות אז אנחנו די רגילים למצב. הרבה פעמים יצא לי שנכנסתי למקלחת, בדיוק עשיתי משהו, והייתה אזעקה- ואין מה לעשות, צריך לרוץ לממ"ד בכל מצב שאתה נמצא בו. מתרגלים, אבל זה לא קל… זו לא שגרה רגילה כמו של ילדים רגילים שלא גרים בעוטף. תמיד יש לחץ כזה של 'מה יקרה', זה לא רגיל. עכשיו אני ליד אשדוד והמשפחה שלי במושב והלב שלי דופק. זה מלחיץ. אני חושבת עליהם. במצב בטחוני כזה אני כל הזמן ליד הטלוויזיה, כל הזמן מקשיבה אם יש אזעקה. גם אם אני לא במושב באותו זמן זה נורא מפחיד לשמוע שיש שם כל כך הרבה אזעקות".
בית משפחת לזר חווה פעמיים אירועים קשים- בעופרת יצוקה הבית נפגע מפגיעה ישירה של גראד, ולאחרונה, בשבת אחת כשהמשפחה לא הייתה בבית- נפל בלון נפץ בחצר הבית, שבמזל, לא נדלק. "זה מפחיד", מספרת ענבל. "לא היינו בבית ושלחו לנו תמונות. אמא שלי עובדת בכפר עזה וזו תקופה שכל היום היו שריפות בשדות שם. זה משבש את הכל. יש תקופות שלא חושבים על המצב הביטחוני בכלל; את חיה חיים רגילים, את היומיום שלך. ביום אחד קורה משהו הכי 'קטן'- נשרף שדה, נופל בלון נפץ – וזה משנה לך הכל ואת דרוכה במשך כל היום".
ילדי הדרום כבר מנוסים. הם יודעים שכשמתרחש אירוע מסוים מכיוון עזה באזור כל שהוא בדרום – זה עלול להגיע גם אליהם. הם מבינים שכשצה"ל מפציץ בעזה – הם ירגישו את התוצאה. פוסט טראומה של ממש. "כל הזמן היד שלנו על הדופק", מתארת לזר. "כל דבר קטן שקורה, גם במקומות אחרים בדרום, זה נורא מלחיץ ומפחיד אותנו. כל דבר קטן משנה לנו את השגרה- יהיו מחר לימודים או לא?, יהיו הסעות או לא? מטוס קטן, טריקת דלת, הכל מפחיד. עם כל דבר שאתה שומע אתה בטוח שהולך להיות עכשיו משהו. זה לא מצב רגיל. את לא יודעת מה הולך להיות, כי בדרך כלל כששומעים אצלנו מטוסים אלה מטוסים שמפציצים את עזה, ובתגובה יכולים לירות עלינו טילים. בשבת היו ברקים והייתי בטוחה שקורה משהו בעזה. כל דבר קטן מפחיד. עם כל דבר שקורה את חושבת רק על זה שיהיו טילים, זה הדבר האוטומטי שאת חושבת עליו".
"כל דבר קטן שקורה, גם במקומות אחרים בדרום, נורא מלחיץ ומפחיד אותנו ומשנה לנו את השגרה. מטוס, טריקת דלת, הכל מפחיד. עם כל דבר שאת שומעת את בטוחה שהולך להיות עכשיו משהו, זה הדבר האוטומטי שאת חושבת עליו"
קשה לענבל שכמו מצופה ממנו להשלים עם שגרת חרום שממאנת להשתפר: "אנחנו מרגישים שכל הארץ מתייחסת לזה בצורה רגילה- טוב, בדרום זה רגיל שיש אזעקות. אבל לא, אנחנו לא רוצים שיתייחסו לזה כמשהו רגיל. היינו רוצים שינוי. בכל פעם שקורה דבר כזה זה לא רגיל בשבילנו. אנחנו לא רוצים לחיות ככה. אנחנו לא רוצים את כל האזעקות האלה ואנחנו לא רוצים את בלוני הנפץ האלה. אנחנו לא רוצים לפחד ולישון בממ"ד כל הזמן".
היית רוצה להמשיך לגור בדרום גם כשתקימי משפחה משלך?
"אם לא נגור שם אף אחד לא יגור שם, ואין מה לעשות, זה חלק מהמדינה שלנו. יש לנו ארץ יפה ואנחנו צריכים לגור בכל מקום בה. צריך לא להיכנע. אני כבר עברתי שלושה מבצעים שם ועוד לא אמרתי להורים שלי- 'בואו נעזוב את המקום הזה'. זה הבית שלנו, אין מה לעשות", היא מסכמת.
