מרב לרנרבימים בהם אנו נזכרים למה שנאת חינם יכולה לגרום, נושא שלצערנו לא הפסיק להיות אקטואלי, מרב לרנר יצאה לפגוש את מי שאת חייהם מובילה דווקא – אהבת חינם
הגמרא (מסכת יומא ט, ב) קובעת מפני מה חרבו שני הבתים: "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים… אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים".
על דברים אלו מבאר הרב קוק: "ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חנם, נשוב להבנות והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חנם" (אורות הקודש ג', שכ"ד).
בעולם שלנו, העולם האנוכי שיצרנו לעצמנו שבנוי ומושתת על "אני" ועל כמות הלייקים, הצפיות בסטורי והשיתופים שעושים לנו ברשתות החברתיות, מדהים לגלות את המלאכים הקטנים המסתובבים בינינו שעושים לילות כימים כדי לתת לאחר – שלא על מנת לקבל פרס.
1,104 ילדים שננעלו ברכב
כיום אין מי שלא מכיר את ארגון 'ידידים' שעשה לעצמו שם – ובצדק – של ארגון המושיעים הלאומי של נהגי הדרכים.
ישראל אלמסי הוא מנכ"ל 'ידידים', שלאחר שנתקע עם רכבו בגשם במשך שעה וחצי מבלי שמישהו יעצור עם מכוניתו כדי שיוכל לחבר לה כבלים, לקח את הנושא כפרויקט וחבר לארגון 'ידידים' שהקים מאיר וינר. שבע שנים וחצי מאוחר יותר ואין אחד במדינת ישראל שלא נעזר בארגון המדהים הזה שמונה יותר מ-16,000 מתנדבים "בכל נקודה על המפה", כפי שמגדיר ישראל, עם מוקד שזמין 24/6 בו למעלה מ-350 מוקדנים.
ישראל: "תחום הפעילות של הארגון רחב – כבלים, החלפת גלגל, רכב נעול, ילדים נעולים ברכב שזה חוד החנית של המלחמה היומיומית שלנו: ב-2018 חילצנו 1,104 ילדים שננעלו ברכב, מתחילת 2019 חילצנו למעלה מ-800 ילדים שננעלו. במקרים של שכחת ילדים ברכב טיפל הארגון ב-4 מקרים, גם ביום שישי האחרון. אנחנו עושים גם חילוצים ממעליות. דבר נוסף זה איתור נעדרים על בסיס יום יומי אם זה מבוגרים חולי אלצהיימר, ילדים קטנים, יחידות הג'יפים שמחלצות בשטח ופרויקט שקרוב לליבי – של אנשים עם מוגבלות – ישנם המון אנשים שיושבים בבית שלהם ולא יכולים להתנייד החוצה. בפרויקט מיוחד שהרמנו צירפנו אותם לצוות המוקד, הם בבית שלהם מקבלים שיחות, מנהלים את האופרציה ומקבלים סיפוק מהעשייה. כיום, למעלה מ-10% מצוות המוקד הם בעלי מוגבלות ובארגון עצמו מתנדבים מאות אנשים עם מוגבלות. בנוסף יש לנו פרויקט עם נוער בסיכון – מצרפים אותם לצוות המוקד ולמערך המתנדבים ובמיוחד בימים של החופש הגדול, במקום שבלילות יתפתו להשתמש בסמים ואלכוהול אנחנו נותנים להם משמעות אחרת לחיים כך שהם מעבירים את הימים והלילות בצורה נכונה ומרבים אהבת חינם".
"באנו לעולם להטביע חותם, יש לנו זמן קצוב לעשות בעולם הזה משהו. אם אנחנו שליחים לשנות את פני החברה ולהראות את פניה היפות של ישראל זו שליחות שאין שניה לה"
לאמץ את אמא
אלירן קרן נולד לפני 48 שנים, בן זקונים במשפחה של זוג הורים ניצולי שואה, שהיו ילדים בזמן השואה. "הכל התחיל מהסיפור האישי שלי, שהוא דרך אותה אמא שלא גדלתי איתה, שנפגעה מנטלית בשואה. את ילדותי העברתי בין בתי חולים. כשההורים שלי התגרשו בגיל שש נדדתי בין בתי חולים לבין ישיבות תיכוניות תורניות של בני עקיבא. הייתי ילד רחוב", הוא חושף.
"אמא שלי עברה טיפוליים נפשיים וטיפולי חשמל עוד לפני שנולדתי והנסיבות הובילו לכך שהם לא גידלו אותי בצורה אקטיבית". ועם זאת, הוא מספר ומקדים את הסוף: "לבסוף החיים הובילו אותי לזה שיום בהיר אחד אימצתי את אמא שלי וחיבקתי אותה, מה שהיה מאד לא פשוט, כי בעצם רבים מאיתנו בבסיסם חושבים על סגירת חשבונות".
בשנת 2000 המדינה הקימה את שלושת המעונות לניצולי השואה, בתוך שלושה בתי חולים פסיכיאטריים – לב השרון, באר יעקב ושער מנשה, מתוך תיקון גדול לאותם ניצולי שואה שקוטלגו כחולי נפש ונכנסו ויצאו מבתי חולים וחלקם אף גרו במחלקות פסיכיאטריות. לשם הועברה אמו של אלירן.
בגיל 35 כשאלירן בעל משרד תיווך, יזמות וייעוץ עסקי משגשג, הוא החליט לשנות את חייו ב-180 מעלות. הידיעה שיש גיבורי שואה בודדים ריסקה את ליבו והוא החליט לעשות עבורם ולמענם. אלירן מכר את ביתו ועבר עם משפחתו להתגורר בפרדסיה מול המעון הגדול בארץ לניצולי שואה במושב צור משה. הוא מודה שבתחילה לא עשה זאת ממקום של נתינה, אלא ממקום של לטפל בעצמו.
"הטיפול שלי בעצמי היה לקבל ולחבק את אמא שלי באחד על אחד, חיבקתי וקיבלתי אותה עם החברים שלה שהיו סביבה ולזה עשיתי יומולדת ולהוא הבאתי משהו לאכול, ומצאתי שנוח לי להיות במקום הזה כשאני עוטף עוד ועוד אנשים שהיו איתה".
באחד מערבי הדלקת נרות חנוכה הביאו איתם למעון ניצולי השואה עוד שתי משפחות בעלות ילדים. "ראיתי את הקשישים מחייכים ופורחים, מה שלא זכיתי לראות עד אותו רגע, כשנכנסו הילדים זה עשה שינוי גדול", מספר אלירן.
היום מפעל ההתנדבות של אלירן צמח ומונה מאות פרויקטים שקשורים במקום הזה של לתת לגיבורי השואה אהבה, לגרום להם לחוש שייכים ולענות על צרכיהם ממקום חומל.
אלירן: "יש מערך של חוגים, פרויקט של אימוץ ניצולי שואה בודדים במסגרת של משפחה מחבקת, יש פרויקט מקסים שנקרא קבלת שבת – משפחות מגיעות בערב שישי לעשות עם ניצולי השואה הדלקת נרות, קידוש, ארוחה. קיים פרויקט ענק ששותפים לו אלפי מתנדבים – פרויקט חגים שליבו זה ערב ראש השנה וליל הסדר, משפחות מגיעות ועושות את ליל הסדר במעון לניצולי שואה עם ניצולי השואה. יש פרויקטים בהם שפים שמגיעים ועושים גיוון של המזון המוסדי על ידי זה שהם ניגשים לשורדים ומשחזרים מתכונים שהם זוכרים מהתקופה שלפני השואה שמזכירים להם את הבית. מדהים לראות את הניצוץ בעיניים של האדם שחוזר לתחייה על ידי האוכל – שלא עונה בהכרח על רעב אלא על צורך רגשי גדול, ומחזיר להם געגוע. יש פרויקטים שקשורים בהגשמת חלומות, במסגרת זה זכינו להוציא את הניצולים לחגוג בר מצווה בכותל, ויש עוד אינסוף פרויקטים".
"הייתי ילד רחוב. הוריי לא גידלו אותי בצורה אקטיבית. לבסוף החיים הובילו אותי לזה שיום בהיר אחד אימצתי את אמא שלי וחיבקתי אותה"
כשעצוב ביום הכי שמח
לשרית היו שלושה ילדים: שתי בנות ובן – אלחי, בעל תסמונת דאון. לפני כשבע שנים נפטר אלחי ז"ל משפעת שהסתבכה והשאיר את שרית שבורה. לאחר פטירתו החליטה שרית להכניס ספר תורה לעילוי נשמתו במקום מגורם במגדל העמק. כשראתה את החופה תחתיה מכניסים את ספר התורה להיכל הקודש החליטה להקים גמ"ח לזכרו שיהיה קשור בחופה – וכך הוקם גמ"ח שמלות כלה וחינה.
שרית: "חובה לשמח כלה ביום חופתה, מעצבים רבים תורמים לנו מהקולקציות הישנות שלהם וכשאני רואה כלה שמחה ואוהבת את הדברים שהמעצבים תורמים זה משמח אותי לראות אותן שמחות. לפעמים אני מבקשת שידליקו נר לעילוי נשמת בני וזה נותן לי סיפוק רב. אני מאמינה שאלחי רואה אותי ואני מנסה לעזור לכל כלה נזקקת".
יצחק אייזיקוביץ, בחור חרדי בן 20 שלומד בישיבה בבני ברק, גם הוא נוהג לשמח כלות – וחתנים. לפני כשנה יצחק וחברו קיבלו הודעה על כך שיש חתונה באחד האולמות בבני ברק שלא הגיעו אליה אורחים ומי שיכול להגיע, שיגיע. יצחק הלך לחתונה, ומאז זה הפך לנוהל, בכל הזדמנות שמבקשים שיבוא לשמח והוא פנוי – הוא מגיע.
יצחק: "הסיפור שהכי נצרב בזיכרוני התרחש לפני מספר חודשים, קיבלתי הודעה בשעה 21:40 על חתונה שלא הגיעו אליה אורחים. 21:40 זו שעה מאוחרת שהרי חתונות בבני ברק כבר מתחילות ב-19:00. שלחתי את זה מיד בקבוצה של הישיבה. האולם היה במרחק לא רב מהישיבה שלנו, יצאנו 20-25 חבר'ה, הגענו והאולם עוד היה ריק, תוך כדי שלחנו את ההודעה בעוד קבוצות והאולם התחיל פתאום להתמלא. כשראיתי את החתן והכלה שבכו ואת כל האנשים שהגיעו לשמח אותם, זה היה עבורי מדהים, לראות את האושר ולדעת שזה לא עולה כסף, סך הכל לבוא ולשמח אנשים שאין להם מי שישמח אותם ביום הכי שמח שלהם. כל מי שטעם את טעם הנתינה ויש לו אפשרות לעזור – זו תחושת סיפוק שזר לא יבין זאת".
"קיבלתי הודעה בשעה 21:40 על חתונה שלא הגיעו אליה אורחים. הגענו 20-25 חבר'ה מהישיבה, והאולם עוד היה ריק. שלחנו את ההודעה בעוד קבוצות והאולם התחיל להתמלא. היה מדהים לראות את החתן והכלה שבכו ואת כל האנשים שהגיעו לשמח אותם"
לשנות את פני החברה
ארבעת הסיפורים הללו, הם קמצוץ מתוך אלפי אנשים ונשים שנותנים ועושים בשביל האחר מידי יום, כל אחד בתחום שקרוב ללבו.
ארגון ידידים עונה ביום ל-1,000-1,500 קריאות כשהערך המוסף האדיר שיש לארגון זה איחוד בין קהלים ומטרה אחת – רגישות למען האחר ונתינה ללא תמורה. מידי יום מתנדבים זה לצד זה חילונים ודתיים, יהודים ושאינם, גברים ונשים. הדלתות פתוחות לכולם לבקשת סיוע או להתנדבות בארגון.
ישראל: "באנו לעולם להטביע חותם, יש לנו זמן קצוב לעשות בעולם הזה משהו, כל אדם עושה משהו, השאלה אם הוא מטביע חותם ומשנה את פני החברה בדברים הטובים ואם אנחנו שליחים לשנות את פני החברה ולהראות את פניה היפות של ישראל זו שליחות שאין שניה לה".
עבור אלירן, המעונות לניצולי השואה הם פרויקט חייו: "הגענו לפה כדי לעשות תיקון, לעבור תהליך של צמיחה במקום של הכאב האישי ובשלב הבא – להעביר את זה הלאה – זו התשובה לחידה הגדולה מכולן וזו הנתינה. אנחנו לוקחים אדם וגורמים לו להיות מאושר וזו הגדרת האושר שלנו".
"ככל שנאמץ את הגישה הזו של להצניע את האגו ולפעול למען האחר מתוך מקום שלא על מנת לקבל פרס – נרבה בתוכנו את המושג של אהבת חינם, ואם נדבר במושגים של גאולה – אין ספק שהגאולה תבוא". אלירן מסכם.
