שלושה כרמים שהחליטו לשמור שמיטה מלאה

טוב לבם ביין: גל נטע כרם כדי להכין תירוש איכותי לקידושים של שבת, משפחת הכהן מרעננה עשו את זה כחלק מהחינוך הביתי, ומשפחת מן – כדי להרחיב את הגבולות של ההתיישבות. שלושתם שומטים את הכרמים שמיטה מלאה – ולא מצטערים על זה לרגע

הפעם הראשונה שגל תושיה, בן ה-45, שמע קידוש הייתה בגיל 31, בערב שבת אחד, כאשר קידש בעצמו על היין.

גל ורוני אשתו הכירו בחוג לקולנוע ולטלוויזיה של אוניברסיטת תל אביב. כיום הם בעלי תשובה, אבל אז, הם חיו את "החיים התל אביביים הבוהמיינים הרגילים", לדבריו. הוא הפיק סרטים ומוזיקה לתיאטרון, מחול וסרטים, אבל תוך כדי עסק בחיפוש מתמיד אחרי משמעות החיים. והוא בדק הכל. הכל – חוץ מהתורה. באחד משיעורי הפילוסופיה אמרו לו שהמדיטציה שהוא עושה היא כדי שהוא יוכל להתחבר לא-לוהים. "לא הבנתי מה זה א-לוהים בכלל אז החלטתי ללכת לבית כנסת", הוא מתאר.

"עד גיל 31 לא ממש נפגשתי לא עם התורה או עם דתיים. בסביבה שבה אשתי ואני גדלנו בכלל לא שמענו על יהדות, שבת וחגים ובטח שלא על מצוות. כשהבת הגדולה שלנו הייתה בת חצי שנה, הלכתי לשמוע את הניגון של התורה. זו הייתה מתיקות שלא שמעתי חיים שלי. לא הרגשתי ככה לפני כן".

גל חזר מבית הכנסת מאושר, והחל להתעניין ביהדות. בערב שבת אחד שכן שלו ביקש ממנו לקדש עבורו, וזו הייתה הפעם הראשונה שלו, קידוש על תירוש. "ככה התרגלתי לקדש על תירש, אבל אמרתי לעצמי שזה לא ייתכן שאני מקדש על תירוש פשוט כל כך", הוא מסביר, ומגלה מה פתח את הצוהר שהוביל אותו לעסוק בעולם היין.

הצטערתי שאני מקדש על תירוש שאני לא מעריך אותו והוא לא טעים לי, רציתי להכין משהו איכותי מאוד כדי לתת כבוד לקידוש

לתת כבוד לקידוש

עוד כשגרו בתל אביב הוא החל להתעניין בגננות. את גינת הקוצים שהייתה מחוץ לביתם הוא סידר ושתל זרעי ירקות. וכשנגס בעגבנייה הראשונה שגדלה הוא הרגיש כזה סיפוק, שהחל להפנות את המרץ של היצירה שבערה בו יותר ויותר לגננות החובבת ופחות ופחות למוזיקה וסרטים. בהמשך הוא החליט – הוא רוצה להיות חקלאי. הם חיפשו מקום זול לעמול בו, ומצאו שבבאר מלכה שברמת הנגב מעניקים אדמות ליישוב כמעט בחינם.

גל: "התחלנו ממש מדיונת חול – באדמה אין כלום, ואין מים ואין קומפוסט, מתחילים מאפס. התחלנו לגדל ירקות ולהכין סלים אורגניים לשכנים מסביב, עד שביקשתי לנסות להכין תירוש אורגני; הצטערתי שאני מקדש על משהו שאני לא מעריך אותו והוא לא טעים לי, רציתי להכין משהו איכותי מאוד כדי לתת כבוד לקידוש".

הכרם קיבל את שמו של הבן שנולד – כרם נתן. וכך, במקביל לגידולי הירקות, הם נטעו מספר זני ענבים, החלו לגדל גפנים, ומעט אחרי – הגיעה שנת שמיטה.

"בתור בעל תשובה תמים – ראיתי שכתוב בתורה לשמוט, אז החלטתי שאני שומט", גל מחייך. כדי למלא את הזמן, גל הלך ללמוד תורה לראשונה בחייו – כשהוא בן 40. "אין שכר יותר גדול מלצאת ללמוד תורה פעם ראשונה בחיים. הגעתי לאתר של מכון מאיר, התחלתי להוריד שיעורים והתרגשתי שיש תורה כזאת שמדברת גם לבעלי תשובה וגם עם אהבה לארץ".

ברוב השבוע הוא למד תורה בירושלים, וחזר הביתה לבאר מלכה, וכך העביר את שנת השמיטה.  כששנת השמיטה נגמרה וגל היה צריך לחזור לשדה, ליבו היה עם התורה. לפיכך החליטו להתמקד בכרם בלבד, מה שיאפשר לגל לשלב בין שתי האהבות שלו. כשהענבים הראשונים יצאו והם בצרו אותם, הוא שמר כמה אשכולות בצד וניסה להפיק מהם יין. "הכנתי 3 בקבוקי יין, שזכיתי ליהנות מהם בקדושה ובטהרה ולשתות אותם בסעודת פורים", הוא נרגש. "זה היין שאני הכנתי! זה נתן לי אומץ להכין בשנה שלאחר מכן עוד כ- 200 בקבוקי יין מהענבים שאנחנו מגדלים, ולעשות כל מיני ניסיונות איתם".

באותו זמן נפתח קורס להכנת יין במכון לומדה, קורס לציבור החרדי, מה שאפשר לגל ללמוד להכין יין בצורה כשרה. "בסוף הקורס כל אחד הביא את היין שלו, והיין שלנו זכה במקום הראשון בפאנל טועמים. הייתי כל כך מופתע, זה לא רק היין שלי, אלו גם הענבים שאני גידלתי", הוא מספר. הוא החליט לקפוץ ליין – ולהתחיל גם לייצר בעצמו; תירוש טבעי וייחודי, יין יבש מענבי קברנה סוביניון, יין פורט ורוזה מתוק, אותם הם מוכרים בעיקר 'מפה לאוזן'.

וזה לא מובן מאליו באזור מדברי כמו שלהם. "מי שמגיע לכרם תמיד שואל – איך אפשר לגדל פה בכלל משהו? השטח כולו חול, ופתאום יוצאים ענבים באמצע המדבר. יש פה משהו באמת מיוחד, במיוחד לאור זה שהיין שיוצא מאוד איכותי", גל מתאר. "המשק שלנו- היין וגם הגידולים האחרים, נעשים מתוך אידיאל. אנחנו רוצים להראות שארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה, משתדלים לגדל כל מה שרק אפשר לחשוב עליו, ומצליחים. בנוסף. יש אצלנו רק עבודה עברית, בכל המשק, ובוודאי ביקב. כל המקום מתנהל על פי התורה והמצוות, וכל המהלך של הגידולים והעיסוק באדמה במשק שלנו זה מהלך שהוא קודם כל תורני, אמוני".

'סומך על הקב"ה'

ולאחר 9 שנים שהכרם פעיל, ו-3 שנים שמשפחת תושיה מייצרת יין ביקב שלה, שוב הגיעה שנת שמיטה. לגל היה ברור שימשיך לשמוט גם הפעם: "אחרי ששומטים פעם אחת אי אפשר לא לשמוט בפעם הבאות", הוא מסביר. "אני מרגיש שנפלה בחלקי זכות".

אז מה קורה עכשיו בכרם?

גל: "מצאת השמיטה אני בונה את השמיטה הבאה שלי. יש לנו עכשיו גם כרם וגם יקב, וזה נותן לי מרווח נשימה. אני לא מסתמך רק על היבול של הענבים של אותה שנה בתור כורם שמוכר את הענבים שלו, אז השנה לא יהיו לי ענבים אבל אני אוכל למכור את היין שהכנתי לפני שנתיים והתיישן בינתיים, ולהפיק יין מהגידולים של השנה השישית. אני יכול לשמוט ולעשות מה שצריך מבלי לעבור על ההלכה ובאמת ליהנות מהשמיטה.

"זו הנאה – אני יורד לשדה, למשק, ויש לי מלאכות שאני עדיין יכול לעשות כדי לקיים את המטע והכרם, אבל לא כדי להפיק או להשביח פירות. למשל, פה, במדבר, אני חייב לדאוג להשקיה, לעשב בין השורות, לבצע פיסול – מלאכה שבה מורידים את כל הזמורות שמהן יוצאים האשכולות. השנה כמעט ולא ייצאו ענבים, ומה שייצא יהיה בקדושת שביעית ולא אוכל למכור, אבל הגפן תהיה מספיק חזקה כדי להתאושש בשנה השמינית. ויותר מזה, אנחנו עושים סיורים בשטח בשנה הזאת, משתדלים שאנשים יבואו – את הפירות גם ככה הם יכולים לקטוף ולאכול, הם הפקר".

לא חשבתם על עוד פתרונות?

"הפתרונות האחרים היו מצריכים מאיתנו להכניס למשק ולכרם גויים, ואנחנו לא עובדים עם גויים", גל משיב. "אבל, אני לא שופט חלילה מה נכון ומה לא נכון. שמירת השמיטה שלנו היא משהו אישי שלנו. הרגשנו שאנחנו יכולים ורוצים לעמוד באתגר הזה. יבוא יום וזה יהיה דאורייתא וזו לא תהיה שאלה. קראתי בתורה שצריך לשמור שמיטה אז אני עושה את זה, גם אם זה נשמע תמים. לבעלי תשובה מותר להיות תמימים. יש בשמיטה משהו מאוד מיוחד – זו שנה שלמה שאתה נמצא במצווה".

ומה לגבי הברכה המובטחת למי ששומר שמיטה? גל מאמין שהיא תגיע. "אני סומך על הקב"ה, אני כבר מחכה לראות את הברכה. יש הרבה הוצאות שממשיכות תוך כדי שמחזיקים משק ואנחנו מקבלים השנה תרומות מכל מיני אנשים שמתרגשים מהמצווה.

"למרות שכתוב 'וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית', לא היו לנו השנה זיתים בכלל, והיה יבול מאוד נמוך של ענבים. אבל, אני מאמין שההבטחה תקוים ואצליח לראות אותה – והפירות של השנה השישית אמנם היו מעטים, אבל איכותיים מאוד. היין שייצרנו לפני שנתיים התגלה כמצוין, ואף אחד לא יכל לצפות את זה. יש מהלך הרבה יותר גדול, ואנחנו מחכים כבר ליובל".

הקומבינה היהודית

השנה, זו השמיטה הרביעית שהיקב המשפחתי, יקב בית אל, שומר. הכל החל מאב המשפחה – הלל מן, שעלה לארץ מארה"ב, שם למד והיה אגרונום. כשעלה לארץ הגיע לקיבוץ שלעבים וסייע להקים את כל ענף הגפן של הקיבוץ. בשלעבים הכיר את פנינה, הם נישאו וגרו במקום. אחרי כמה שנים הגיעו לבית אל, שם נטעו את הכרם שלהם, בעיקר מטעמי ציונות; כדי לקשר בין בית אל  לעופרה ולייצר רצף בין היישובים מבחינה בטחונית ובעיקר – לשמור על אדמות ארץ ישראל, כפי שישראל מאיר, בנם שגם עובד ביקב, מספר:

"בבית אל היו צריכים חקלאים, ופנו לאבא שלי בבקשה שישתול שם כרמים כדי להרחיב את הגבולות ולהרחיק את ההשתלטות של הערבים על אדמות בית אל. ובאמת 'במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו' – זה מה שקרה עם הכרמים שלנו. כששתלנו אותם לפני 25 שנה הם היו רחוקים מהכפרים הערביים, ועם הזמן הכפרים פשוט הגיעו עד הכרמים, והיום שם עובר הגבול של בית אל איתם. זה רק מראה כמה החקלאות חשובה להתיישבות".

משפחת מן נטעו את הכרם, והחלו גם בייצור של מיץ ענבים ויינות פשוטים. עם הזמן הם התקדמו לייצור יינות איכות, והיום הם כמעט ולא מוכרים ענבים, אלא בעיקר מייצרים יין – עם שבעה זני ענבים, אותו הם מוכרים בחנויות ליין בוטיק, ומפעילים יקב ומרכז מבקרים בבית אל.

השנה, הם שומרים שמיטה מלאה ומטפלים בכרם בצורה מינימלית; משקים עצים צעירים, מנכשים עשבים בצורות המותרות, רק את מה שצריך כדי שהעץ לא ייפגע לטווח ארוך.

למה אתם לא עושים היתר מכירה, למשל?

ישראל מאיר: "כי אנחנו חושבים שזה הדבר האמתי. אנחנו פחות מתחברים ל'קומבינות היהודיות'. אנחנו אוהבים את ההלכה ואת היהדות ובאמת רוצים לקיים את השמיטה בצורה האמתית שלה, בלי משחקים כאלה ואחרים".

והם מתארגנים מראש; מייצרים יותר ענבים ויין בשתי העונות שלפני שנת השמיטה, ומקווים לברכה גם בשנה שאחריה. "אחרי השמיטה הקודמת היינו 'עם הלשון בחוץ'. זה היה מאוד קשה וקנינו ענבים ולא ראינו הצלחה. פתאום, 3 שנים אחרי, היינות של אותה השנה פשוט נחטפו, אז אולי בשלב הזה הברכה התקיימה. התפילה עושה משהו כלפי שמיים והדברים קורים בסוף", הוא מאמין, ומוסיף:

"הכל עניין של תכנון מראש וייצור נכון. אנחנו לא מטפלים בגפן כראוי השנה ולא מרססים אותו, אז הפרי שיגיע בשנה הבאה לא יהיה איכותי. היקב לא ייצר שום דבר שנה הבאה- לא יהיה לנו אף פעם יין של 2023. והשנה, אנחנו עובדים על הפירות של השישית. וגם, יש לי עדיין יין מ-2017 שאת חלקו עוד לא הוצאנו למכירה, ונעסוק בזה השנה, ובעז"ה גם מהשמיטה הרביעית נראה את הברכה", הוא בטוח.

אנחנו אוהבים את ההלכה ואת היהדות ובאמת רוצים לקיים את השמיטה בצורה האמתית שלה, בלי משחקים כאלה ואחרים

הילדים מעורבים בכרם

איתן ותמר הכהן ותשעת ילדיהם, נטעו כרם בבני ראם בגלל מכתב אחד, שבתם החתימה את כל המשפחה עליו. "למדתי עם הבת שלי את הקדמות הרמב"ם על המשנה ושם הוא מדבר על זה שהמעשה יותר גדול מהמדרש, אז הבת שלי החתימה את כל בני המשפחה על זה שכולנו מתחייבים לטעת כרם- גם אם זה יהיה קשה", איתן נזכר. "גרנו אז ברעננה והייתי מעביר שיעורי תנ"ך ויין, וכשגרנו בעבר בתל אביב עשיתי חברותות בגמרא למדריכים של 'זמן אמיתי', בית ספר לברמנים, ולמדתי שם על עולם היין והאלכוהול. הנושא של היין כבר היה בבית בכל מיני צורות, אז זה היה נראה שזה הדבר הנכון. למרות, שכל חובבי היין אמרו לי שלטעת כרם זו טעות. אם אתה רוצה לשתות יין – תקנה בקבוק", הוא צוחק.

הם חתמו, ובתוך זמן קצר החלו בתהליך, שלא היה להם מושג מה הוא באמת מצריך. כורם ותיק בבני ראם הסביר להם איך הנטיעה אמורה להיראות, והם נטעו את הכרם, בעזרת חבריהם מרעננה, בו שתלו זן ענבים מסוג מלבק.

איתן: "נטענו את הכרם מבלי לדעת כלום. טוב שלא ידענו מה מצפה לנו, כי זה היה הרבה פחות רומנטי ממה שחשבנו. חקלאות זה קשה, ודאי לאנשים שלא מבינים בחקלאות. וגם, מיד נכנסה השמיטה ולא טיפלנו בגפנים בכלל, וגפן צעירה מאוד שלא מטפלים בה ולא מתווים לה את הדרך של הגזע וכו' – זו קטסטרופה. זו הייתה עבודה מאוד מאומצת וקשה".

לאחר 3 שנות עורלה, הם החלו למכור ענבים וגם לשווק יין שמכינים עבורם מהענבים שהם מגדלים, שמו "יין הכהנים".

הכרם הוא לא העיסוק העיקרי שלהם. איתן ותמר נשארו לעבוד בעבודות שלהם, "זו הרפתקה אידיאליסטית, זה לא משהו שמפרנס משפחה, והעבודה היא עונתית", כפי שאיתן מסביר.

הם מגדלים את ילדיהם בחינוך ביתי, חלק מהילדים מתחנכים בבית עד הישיבה התיכונית וחלקם נשארים ממש עד סוף התיכון, והסיבה המרכזית לנטיעת הכרם היא כדי להעניק לילדים מימד מעשי: "היה חשוב לנו לעשות משהו לא רק בתחום הדיבור, החינוך וכדומה, והכרם זו הדרך שמצאנו לתת לילדים איזה מוטיב חקלאי – מעשי בחיים", הוא מתאר, וממשיך:

"כל הילדים יודעים היום את העבודה בכרם, הם משתלבים בעבודה מגיל מסוים, אבל מעורבים מגיל צעיר מאוד. כולנו אנשים עובדים, כולנו מתאמצים, אבל יש משהו במאמץ החקלאי שלא דומה למשהו אחר. לקום מוקדם בבוקר ולצאת ולעשות – זה מפעיל שרירים ומקומות בראש שלא הכרתי אותם, זה מאמץ מסוג אחר וזה בונה בי ובכולנו קומה של חריצות שאני כאדם עירוני לא הכרתי אותה לפני כן".

 

סיימנו את השנה השישית עם חסכון בהוצאות שממש הרגשנו אותו. התחושה הייתה שקיבלנו צ'ק ערב השמיטה

'קיבלנו צ'ק בערב השמיטה'

זו השמיטה השניה של הכרם בבני ראם, והכהנים שומטים את הכרם באופן מלא, ורק מבצעים מלאכות ספורות כדי למנוע נזק לפירות השנה השמינית.

איתן: "תמיד דמיינו את השמיטה כאפס עבודה, שבת מוחלטת. אבל, כשדברים הגיעו לידי מעשה– גילינו שיש כמה דברים שלא הכרנו בפרקטיקה, כמו הנושא של הפיסול שמצריך קצת עבודה בכרם, אחרת באמת העץ עלול להיפגע לשנים הבאות. ניסיתי להשיג פועלים זרים אפילו בשביל פעולות הקיום, כי אני מעדיף לא לגעת בכרם בעצמי בשנת השמיטה וגם שלא יבצעו אותה יהודים. וגם – אני באמת רוצה את המנוחה הזאת.

"הגיע נציג של הרבנות שניסה להחתים אותי על היתר מכירה. אבל, אנחנו רוצים להתקדם לכוונה המקורית כפי שאני מבין אותה – "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַ-ה'". חשוב לציין שאני לא נגד – אני בעד למי שצריך את זה וזה חלק מהפרנסה שלו. אבל – אני לא רוצה לעשות היתר מכירה כי אני לא רוצה לפספס את הזכות של לשמוט את הקרקע. כשהנציג אמר לי שאולי אני אתחרט הסברתי לו שאין סיכוי. אני 6 שנים מפנטז על השנה הזאת וזו פעם ראשונה שאנחנו חווים את זה. זה כמו שתגיד למישהו לוותר על המנוחה של השבת".

והם כבר הרגישו שקיבלו את הברכה מהשמיטה שהחליטו לשמור: "בשנה השישית זה היה מדהים", איתן מספר. "קיבלנו הרבה יותר יבול, ובאיכות גבוהה יותר. בשנה השישית גם לא היו לנו מזיקים בכלל. זה חסך לנו עלויות רבות של ריסוסים שבשנה יכולים להגיע גם לעשר פעמים. בעונה הזו ריססנו רק פעמיים, כמניעה. סיימנו את העונה עם חסכון בהוצאות שממש הרגשנו אותו. התחושה הייתה שקיבלנו צ'ק ערב השמיטה".

כעת, תוך שהם מתאמצים לצמצם את הפעולות בכרם למינימום האפשרי, משפחת הכהן משתוקקים לנצל את השמיטה כדי לבלות ביחד ולהשקיע ברוח, ובקרוב הם ייצאו לחמישה ימי סמנריון שקבעו: "במקום להקדיש את הזמן לעבודה בכרם אנחנו יוצאים לשבוע שלם של לימוד תורה. בגלל שהחודש שבין פורים לפסח הוא החודש הכי אינטנסיבי שלנו בכרם בשנים הרגילות והשנה יש נינוחות בנושא הזה, יכלנו להרשות לעצמנו לצאת לשבוע בית מדרש. פעם ראשונה שיש לנו את הזכות הזאת. השמיטה נתנה לנו גם את פסק הזמן הזה", איתן אומר.

בנוסף, בשנה הזו הם הרשו לעצמם גם להתרחק מהכרם, ועברו להתגורר באיבים, צמוד לשדרות, שם הם מתנדבים בפרויקט שכנות ישראלית עם עולים מאתיופיה שנמצאים במרכז קליטה.

מסייעים לשומטים

מלבד תכנון מראש, גורם משמעותי שמסייע לחקלאים לשמוט את אדמתם למשך שנה שלמה – שמיטה מלאה, היא "קרן השביעית", שמטרתה העיקרית היא להרבות שומרי שמיטה בכל רחבי ארץ ישראל, להכווין ולהדריך את החקלאים השומטים ואף לתמוך בהם כלכלית.

"קרן שביעית זה דבר מופלא", אומר איתן. "הם עשו איתי השתלמות לקראת השמיטה והם משתתפים איתנו בהחזר ההוצאות השנה".

יוזמה נוספת של קרן השביעית, יחד עם עיריית בני ברק והחברה הכלכלית של בני ברק, הוא יריד יין ראשון מסוגו, בשם "שוקא דחמרא", בו השתתפו עשרות יקבי בוטיק שומרי מצוות שמיטה. מטרת היריד היא לחזק את בעלי הכרמים שלא יבצעו בציר בשנת השמיטה, ולנסות לסייע להם לסיים את שנת השמיטה בלי נזקים כלכליים גדולים בעקבות קיום המצווה.

הרב אברהם רובינשטיין, ראש עיריית בני ברק, מסר: "נוצרה הזדמנות אדירה לתמוך בכורמים שומרי שמיטה. חלמנו לתמוך בכורמים שומרי השמיטה, חלמנו לעזור לעסקים הקטנים ולחזק את ארץ ישראל. כל החלומות האלו מתגשמים באירוע אחד".

הרב בן ציון קוגלר יו"ר קרן השביעית הוסיף: "קרן השביעית נמצאת בשטח יום יום ומלווה את החקלאים בכל אתגר במהלך השנה. יריד היין זו הזדמנות נוספת לחבר בין בעלי היקבים והכורמים שמוסרים נפש, לתושבי העיר שלעיתים המושג 'שמיטה ומסירות נפש' נשמע עבורם כלקוח מסיפורים".

כרם נתן, יקב בית אל ויקב ממלכת המלבק – עם יין הכהנים, הם חלק מהחקלאים השומטים שהגיעו ליריד.

"מעבר למכירת היין, האפשרות לבוא למרכזי הערים ולספר את הסיפור של השמיטה, זה האפקט הגדול של היריד עבורי, וזה מרגש בעיניי", איתן מסכם.

(ויקרא תשפ"ב)