המצווה ליהנות

בסיפורו של פרנץ קפקא "לפני החוק", מסופר על בן כפר שרוצה להיכנס בשער החוק, אולם הוא רואה שיש שומר גדל גוף ומצויד היטב העומד בשער ומונע מאנשים להיכנס, ומזהיר שמאחוריו יש עוד שומרים רבים וחזקים. האיש קיבל פיק ברכיים, עצר הרחק מול השער, והחל לחיות את חייו שם, כשהוא ממתין להזדמנות להיכנס, ומדי פעם מנסה לשווא לשדל את השומר שיאפשר לו. כך העביר את כל חייו רוטן ומתוסכל עד שהגיע ליום מותו. רגעים אחדים לפני מותו פנה האיש אל השומר בשארית כוחותיו ושאל אותו: "אם אי אפשר להיכנס בשער, לשם מה בנו אותו בכלל?" ענה לו השומר: "הוא נבנה רק בשבילך, עכשיו כשאתה הולך למות, אני נועל אותו והולך".

ניתן להבין סיפור זה בכמה דרכים. הדרך שמדברת אל לבי היא שאכן היה אסור לאותו אדם להיכנס, והשער נוצר שם כדי לעורר בליבו את הפיתוי והרצון לבוא בו. הטרגדיה של אותו איש היתה שהסקרנות העצומה והיצר לעשות דווקא את הדבר האסור, גרמו לו לרבוץ שם בחוסר תוחלת ובחוסר מעש, ולחיות את חייו בקיבעון ובקיפאון, במקום שייהנה מכל העולם כולו.

כך ניתן להבין גם את חטא אדם וחווה. הבורא הציב בפניהם עץ אחד שכל תפקידו היה שלא יאכלו ממנו. כיצד קרה שמכל הגן הגדול, הזדמנו האיש, האישה והנחש יחד דווקא לסביבת העץ האסור? ייתכן שהם העדיפו לשבת מול העץ שפירותיו נאסרו, לשאול את עצמם מה טיבו ומה טעמו, מדוע הוא נאסר, ומה באמת יקרה אם הם יעברו על האיסור ויאכלו ממנו. הנחש היה שם בתפקיד השומר הקפקאי, ונוכחותו ליד העץ באה לחזק בליבם את התהיות, את הסקרנות ואת הפיתוי.

אילו רק ידעו אדם וחווה לחיות את החיים, במקום להעביר את זמנם אל מול העץ, אילו היו מסוגלים להתמקד מכל מה שמותר להם וליהנות ממנו, הם לא היו מתפתים למה שנאסר. כמה מפרשנינו הטעימו שהציווי הראשון שהצטוו אדם וחווה היה דווקא ליהנות מהעולם בו הושמו. תחילה נאמר: "וַיְצַו ה' אֱ-לֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל", כאשר המילה "וַיְצַו" וכפל הלשון "אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל" מבטאים את העובדה שמדובר בציווי ולא רק בהיתר. רק לאחר מכן בא הסייג הספציפי: "וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ". רמ"ש מדווינסק מסביר: "מצוה להחיות נפשו וליהנות מפרי הגן, ועתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראה ולא אכל" (משך חכמה).

במקום לחיות חיים נורמליים וליהנות מעולמו של הבורא, אדם וחווה בחרו להתעסק דווקא עם האיסור ולחוות את הקושי שבעמידה בו. יתר על כן, חווה אף הוסיפה סייג לתורה, וקבעה ש-ה' לא אסר רק את האכילה מעץ הדעת אלא אף את הנגיעה בו: "וַתֹּ֥אמֶר הָֽאִשָּׁ֖ה… אָמַ֣ר אֱ-לֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ". אנשים שמתמקדים באיסורים ואף מפריזים בהם חווים את התורה בתור ים מאיים של איסורים, ואת הקב"ה בתור מחוקק נוקשה שרוצה להכביד על הבריות. הנחש הערים לקחת גישה זו צעד נוסף קדימה ואמר לאישה: "אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱ-לֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן", והפך את כל העולם כולו למסכת של איסורי הנאה בלתי נגמרים.

כשאנשים תופסים את החיים על פי התורה כמלאי איסורים, הם גם מלאי ייסורים. כיוון שכך הם עלולים להגיע לאחת משתי האפשרויות: נכשלים ופורצים גדר כפי שעשו אדם וחווה או חווים תסכול מתמשך לכל החיים, כפי שאירע לכפרי שבילה את חייו מול שער החוק.

לכן עלינו לזכור ולהזכיר כשאנו מתחילים מבראשית, שתכלית הבורא להיטיב עם ברואיו, וכי על האדם לראות את הטוב, היפה והמועיל בעולם, וליהנות ממנו. כשחיים מתוך התרכזות מתמדת בעשיה חיובית, וכשנהנים מעולמו של הבורא ומודים לו על כל היש, יכולים למצוא את הטוב, היפה והמועיל גם באיסורי התורה.

(בראשית תשפ"א)