פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)פרשת חייו של יוסף, הנמתחת על פני ארבע פרשיות ותריסר פרקים, יותר מכל אחד מאבות האומה האחרים, זכתה לפירושים הרבה. פשט ודרש, רמז וסוד.
אחד הפסוקים הראשונים שמתאר את יוסף, חומק-עובר לעתים "מתחת לרדאר": "יוסף בן שבע עשרה, היה רועה את אחיו בצאן, והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו".
מה מקום לציון "והוא נער"? וכי לא ידענו שכל בן שבע עשרה, "נער" הוא? ומה פשר השניות, ההבחנה וההבדלה בין "אֶחיו" ("רועה את אחיו") לבין "בני בלהה ובני זלפה"? וכי אלה כאלה לא היו "אחיו" מאב?
חז"ל, ובעקבותיהם פרשנים הרבה, נתנו דעתם למינוחים אלה ופירשו אותם. היו מן החכמים הראשונים שדרשו את "והוא נער" לגנאי. לדעתם, מדובר בתיאור של אופיו ואורחות חייו: "שהיה עושה 'מעשה נַעַרוֹּת': ממשמש בעיניו, מתלה בעקבו ומתקן בשערו", "כדי שיהיה נראה יפה". מעין 'טיפש-עשרה' (teenager) מצוי (בר"ר פד, ורש"י בעקבותיו).
אכן, מדרש ילמדנו (ורש"י בהמשך פירושו) דורשו לשבח: "והוא נער – שהיו מזלזלין בבני השפחות, ויוסף עומד ומשמשן כעבד" (והלא "נער"=עבד, ראו האמור ביוסף להלן, בראשית מא, יב: "וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים"). לפי פירוש זה מובן מה עניינו של ראש הפסוק – "והוא נער" – אצל סופו – "את בני בלהה ואת בני זלפה".
מקצת הפרשנים אף זיהו את "בני השפחות" – ועמם ראובן, אחיו הבכור שביקש להצילו – עם חמשת "מקצה אחיו" שלקח יוסף בשעה שהציגם לראשונה בפני פרעה (בראשית מז, ב). בעקבות פירוש זה, נתקשו הרמב"ן והאבן עזרא מה טעם לא הצילוהו בני השפחות אוהביו, בשעה שביקשו שאר אחיו להשליכו לבור?
רבי יהושע אבן שועיב (ספרד, ראשית המאה הי"ג), מסביר, שלמרות אהבתם אליו לא יכלו בני השפחות "לריב עם בני הגבירה, שהיו כמו אדונים להם". אדישותם וחוסר המעש של אוהבי יוסף, כמעט והביאה עליו כליה ודנה אותו לאבדון.
וכפי שלימדה אותנו ההיסטוריה, לעתים פגיעתה של האדישות – רעה מן הרוע עצמו. כדבריו המהדהדים של אלי ויזל ביחס לשואה: "יש רוע שרוב רובנו מעלימים ממנו עין ואף אשמים בו: אדישות כלפי הרוע. אנו נותרים ניטרליים, אובייקטיביים, ואיננו מוּנעים בקלות מן העוולות שנעשות לאנשים אחרים. אדישות לרוע חתרנית היא יותר מן הרוע עצמו; היא אוניברסלית יותר, מידבקת יותר, מסוכנת יותר. כהצדקה שקטה, היא מאפשרת את התפרצות הרוע; היוצא מן הכלל נהיה לכלל, ועקב כך מתקבל על הכלל".
ומכל מקום, קול זעקתו של ה"זלזול" בבני בלהה וזלפה שעולה מן הכתובים זועק מסוף העולם ועד סופו. כמה פעמים במהלך ההיסטוריה, היהודית והלא-יהודית, עד ימינו, נוטים בני אדם לזלזל ב'אחר', לשונאו ולרודפו, רק בשל כך ש"ייחוסו" אינו כשלהם, שהוא נראה אחרת, מתפלל אחרת, מדבר אחרת, מתנהג אחרת, לא משלנו, לא מה'שבט' שלנו? שוֹנוּתו מביאה לשנאתו.
ביטוי מוחשי לכך ניתן בקהילת יהודי קוצ'ין שבהודו, לפני שנים הרבה. רבים מבני הקהילה היו צאצאיהם של שפחות שנתגיירו, נישאו לאדוניהן והולידו ילדים. אך לא הכל קיבלו אותם. מקצת מאנשי הקהילה ובמיוחד היהודים ה"לבנים", צאצאי המהגרים לקוצ'ין מאירופה, דחו אותם בבוז. כבר הרדב"ז, בן המאה ה-16, נדרש לכך משנשאל מה דינם של אותם בני קהילה ש"המיוחסים אינם מתחתנים עמהם, וקורין להם עבדים. ויש להם על זה מריבות וקטטות לאין קץ". כדרכו לעניין בני אתיופיה, נטה הרדב"ז להקל גם בדינם של אלה, הכשירם לבוא בקהל, בדרך ההלכה, ההקלה וההכלה, ולמען הסר ספק הוסיף: "כיוון שהם מתנהגים בכל מצוות כישראל – אסור לקראותם עבדים".
בחלוף כ-300 שנה, מעיד גם התייר היהודי הגדול, רבי יעקב ספיר איש ירושלים: "עד היום הזה רבה המשטמה בין הלבנים והשחורים. אם יבוא השחור בבית הלבן, לא ירשו לשבת בביתו ויעמוד לפניו כעבדא קמיה מארי [=כעבד לפני אדונו]. ואם יבוא פעם לבית הכנסת של הלבנים, לא יתנוהו לשבת על הכסא, ויֵשבו כעבדים על הארץ אצל הפתח. לא יעלום לספר תורה, ולא יצרפום למניין לכל דבר שבקדושה, ולא יתנום ללבוש בפניהם טלית ותפילין, כדין עבד כנעני לכל דבר. יותר קל להם [=ל'לבנים'] לשחרר שפחותיהם ולקחת אותן לנשים מקחת לנשים בנותיהם של אלה".
תגובה הולמת (תרתי משמע) למחזה עגום זה, השמיע הגביר אליהו דוד יוסף עזרא, ראש קהילת יהודי כלכתא, בשנת תרמ"ד (1884), כשכתב ליהודים המַפְלים: "אדונים! האם בעד עור שחור המכסה בשרם יהיו נשכחים ונעזבים? היש הפרש לפני בורא עולם בין שחור ללבן? הלא א-ל אחד בראנו ואב אחד לכולנו!".
וכמה גדול, חשוב ויפה כוחה של קריאה גדולה זו. כך בימים ההם, כך בזמן הזה. (וישב תשפ)
