צריך פרנסה

בבואם לתאר תחומי הלכה שלמים, כאלה שתלויים בפסוק אחד בלבד, דיברו חכמים הראשונים (משנה חגיגה א, ח) על "מקרא מועט והלכות מרובות, כהררים התלויים בשערה".
דוגמא יפה להלכת יסוד בדיני הקניין במשפט העברי רמוזה במילה אחת המסתתרת בתיאור מכירת הבכורה ליעקב. במפגש הטעון ביניהם, אומר עשו ליעקב "מכרה כיום את בכורתך לי".
כדרכם, נתנו חכמים הראשונים דעתם לכל מילה ומילה במקרא, וביקשו למצוא פשר למילה "כיום". וכי חסר היה משהו מן הספר לו היה הכתוב מסתפק באמירת "מכרה את בכורתך לי", ללא תוספת זו של "כיום"?
כמה מהם, דוגמת רבי חיים פלטיאל, מבעלי התוספות בצרפת ואשכנז במאה הי"ג , למדו מכאן הלכה גדולה (בדרך דומה הלך בעל "אור החיים" הקדוש בפירושו על אתר): "מכרה כיום את בכורתך לי". ואם תאמר: היאך יכול למוכרה, והא הוי דבר שלא בא לעולם, דאין אדם מַקְנֶה [=דבר שטרם בא לעולם], כדאמרינן בכמה דוכתין [=בכמה מקומות בתלמוד] 'מה שאִירַש מאבא – מכוּר לך' – לא אמר ולא כלום [מכיוון שנכסי הירושה טרם באו ליד המוכר-היורש]? ויש מפרשים מהא דאמרינן התם פרק ב' דבבא מציעא דמשום כדי חייו מותר, והכא היה משום כדי חייו, דכתיב 'הנה אנכי הולך למות' ".
מן המקורות האלה עולה, שלכלל הגדול בדיני הקניין במשפט העברי ולפיו "אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם", יש חריג: כאשר אדם זקוק לכסף הקניין לשם פרנסתו, "כדי חייו", כי בלעדיו יידון ברעב, הכלל אינו חל.
מה פשרו של חריג זה. האם הוא מעין "תקנת חכמים" שהחריגו את המקרה של "כדי חייו" מהכלל הרגיל ויצרו קניין חדש שתקף מכוח "דברי חכמים", או שמא הוא בנוי על יסוד משפטי שונה של הרחבת דיני הקניין שמהתורה.
בין כך ובין כך למדנו פעם נוספת, שהתורה – תורת חיים היא.
במקום שבו זקוק אדם לפרנסה ולחיים, חכמי התורה ביקשו אחר דרכים שבהן יוכל אדם לכלכל את עצמו ובני ביתו.
מהו אותו שיעור "כדי חייו" המזכה את הנצרך בחריגה מהדין הרגיל. האם מדובר בשיעור קבוע, אובייקטיבי (מעין זה האמור בחלק מדיני הצדקה ותמחוי, דוגמת "מזון שתי סעודות"), או שמא מדובר בשיעור משתנה, הנקבע לכל עני ועני לפי מה שהוא, מעין "די מחסורו אשר יחסר לו – אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו", (וראו כתובות סז, ע"ב).
הלכה זו, של "כדי חייו", המתירה חריגה מהדין הרגיל כדי לספק לאדם פרנסה, באה לביטוי גם בתחומי הלכה אחרים. כך לדוגמא כותב בעל ספר הכלבו (סימן ס, וכן בדברי ראשונים אחרים), שלמרות האיסור לעשות מלאכה בחולו של מועד, "אם אין לו [=לאדם] מה יאכל, כותב ומוכר לאחרים כדי פרנסתו. וכן כל שאסור לעשותו במועד, אם אין לו מה יאכל – עושה כדי פרנסתו… וגו'".
כיוצא בדבר נקבע בדברי הפוסקים, שבזמן שבו אין הפרנסה מצויה בארץ ישראל, לא חלה החובה לעלות לארץ ישראל, וזאת "משום דוחק מזונות".
בשונה מן ההלכה הרגילה שלפיה יכול אדם לכוּף את בן זוגו לעלות עמו לארץ ישראל, בתקופה שבה אין אדם יכול להתפרנס בארץ ישראל, אין חובה זו חלה. הוא הדין למעבר מעיר קטנה לעיר גדולה.
המהרשד"ם-רבי שמואל די מדינה, מגדולי חכמי שאלוניקי שביון במאה הט"ז, מביא בתשובותיו (אבן העזר סימן קעה) תיאור מרתק של מחלוקת בין בני זוג על מקום המגורים. האשה רצתה להישאר ולגור בקהיר, "העיר הגדולה". לעומתה ביקש האיש לעקור לעיר קטנה הרבה יותר (דמייאת או רשיט), כי טען ששם יוכל למצוא פרנסתו בריווח.
המהרשד"ם כותב שמעיקר הדין היה ראוי להם להישאר בקהיר, שהיא עיר גדולה בתורה וחכמה. אגב תמיהתו על אחד מחכמי הדור שהורה לאיש לכוף את אשתו ולעבור לעיר הקטנה, מוסיף המהרשד"ם: "ואפשר שסמך על תשובת תרומת הדשן, דחסרו [=בעיר הגדולה] ריווח המזונות והפרנסה דקשה מאד, ואם אין קמח אין תורה!".
מכל מקום פסקו בתי הדין הרבניים (פסקי דין רבניים חלק ח, עמ' 17), כי בימינו, שב"ה ניתן לאדם להתפרנס ברווח גם בארץ ישראל, חלים דיני הכפייה ביחס לעלייה לארץ לגבי שני הצדדים, ומצוות העלייה לארץ – בתוקפה עומדת.
(תולדות תשעז)