להפסיק להתייחס לתפילה כעול

נער הייתי וטרם זקנתי, ובכל זאת, בכל עשרות המקומות שהתפללתי בימי חיי, ומבין כל אלפי המתפללים שראיתי, מעודי לא פגשתי אדם, ולו אחד, שהיה עצוב מזה שלא אומרים תחנון. במיוחד זכורות לי אותן פעמים שבהן ביטול התחנון נעשה במפתיע, בעקבות חתן או מוהל שהתפללו במניין. החיוכים של המתפלללים ש"זכו" בקיצור התפילה בכמה דקות זכורים לי היטב.

כעת תארו לכם כיצד היו מגיבים מתפללים אם במפתיע משהו היה מבטל להם את חזרת הש"ץ. כמה היו שמחים וכמה היו עצובים מכך? ואם היו חותכים בפסוקי דזמרא, או מקצרים קצת מהחלקים שבסוף התפילה, האם משהו היה מתנגד לכך?

תופעה זו חושפת את מעמדה הבעייתי של התפילה בימינו. חז"ל אמנם תיקנו לנו תפילת קבע, בנוסח קבוע וזמנים קבועים, אבל אסרו עלינו להתייחס בשל כך לתפילה כ'עול' המוטל עלינו. זהו האיזון המתבקש ביחס לתפילה שעיצבה ההלכה: ריטואל קבוע, אבל כזה הדורש כנות והזדהות הלב. כדי לשמור על כך פסק הרמב"ם להלכה את הדברים הבאים (הלכות תפילה ד, טז):

"ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו, לפיכך צריך לישב מעט אחר התפלה ואחר כך יפטר, חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלה ושעה אחת לאחר תפלה ומאריכין בתפלה שעה".

רובנו אינו מאותם חסידים ראשונים, שיכולים לשהות שעה לפני התפילה ושעה לאחריה. ועם זאת, עדיין דורש מאתנו הרמב"ם להישאר קמעא לאחר התפילה כדי להראות שהיא איננה משוי עלינו. כמה עושים זאת היום? וכמה ממהרים לצאת מהתפילה ישר אחרי תפילת 'עלינו לשבח' (ואפילו לפניה)? בעיניי, לשמוח על ביטול התחנון משדר בדיוק את אותו מסר שנגדו נלחם הרמב"ם. התפילה בעיני רבים היא כמו משוי ששמחים להיפטר ממנו.

אני סבור שכל אדם צריך לעשות לעצמו דין וחשבון בעניין הזה, ולראות כיצד הוא מעצב יחס הולם לתפילה. אפשר לעשות זאת באמצעות הלכה זו שהרמב"ם קבע, להרגיל עצמו לשהות אחרי התפילה בבית הכנסת. אפשר לעשות זאת גם באמצעות קיצור התפילה. פוסקי הלכה גדולים קבעו שבמקרי צורך אפשר לדלג על התחנון ואפילו לוותר על חזרת הש"ץ (ראו הרב עובדיה יוסף, שו"ת יחווה דעת ב, ח). ניתן להתחיל מניינים מ'הודו' ואפילו מ'ישתבח'. וכבר הציב ה'שולחן ערוך' כלל "טוב מעט תחנונים בכוונה מהרבות בלא כוונה" (אורח חיים א, ד).

הרשות, אם כן, נתונה. מי ששמח על ביטול התחנון שיבטל אותו מפעם לפעם. מי שרץ הביתה בסיום התפילה, שינהיג לעתים תפילה מקוצרת, בלי חזרת הש"ץ. כך אולי יחזרו הטעם וגם הגעגוע לתפילה, והן תשובנה להיות מקור של רוח ולא משוי ועול. ביטולה של התפילה במקרה הזה תהיה קיומה.

(בראשית תשפ"א)