הסיפור על המאור הגדול והמאור הקטן

אחד ממדרשי חז"ל המפורסמים ביותר, הוא המדרש על הקטנת הלבנה, המופיע בתלמוד הבבלי חולין ס:

"כתיב: 'ויעש א-להים את שני המאורות הגדולים' וכתיב: 'את המאור הגדול ואת המאור הקטן'! אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך". עד כאן הסבר הסתירה בפסוקים. אבל בהמשך הקב"ה מנסה להציע שלל פיצויים ללבנה המקופחת:

" אמרה לפניו: רבש"ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי? אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה (שהרי ניתן לצפות בלבנה גם ביום), אמרה ליה: מאי רבותיה, דשרגא בטיהרא מאי אהני? (זה כמו נר שמאיר בצהריים, ואין תועלת או משמעות), אמר לה: זיל (לכי), לימנו בך ישראל ימים ושנים, אמרה ליה: יומא נמי, אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא, דכתיב והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים" (ב'עברית' של ילדים: זה לא 'שווה', אם גם השמש זוכה שיחשבו את השנים לפיה).

אח"כ עולה טיעון מסוג אחר: "זיל (לכי), ליקרו צדיקי בשמיך: יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד… הקטן".

הפעם מתייחס המדרש לעובדה שהכינוי 'המאור הקטן' הוא לא בהכרח פחיתות כבוד. גדולים וחשובים נקראו 'הקטן'. אבל הלבנה לא מתרצה, וכשרואה הקב"ה שלא מתיישבת דעתה, מספר המדרש דבר מדהים:

" אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! והיינו דאמר ר"ש בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו (במדבר כ"ח) לה' – אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח".

רק על קרבן חטאת של ראש חודש, זה שבו הלבנה במיעוטה, אומר הפסוק 'חטאת לה'. כביכול הקב"ה מבקש סליחה וכפרה על מה שעשה לירח.

מעבר לשאלות התאולוגיות שהאמירה המדהימה הזו מעלה, היא מסייעת לנו לסגור מעגל בהבנת הסיפור. הלבנה לא מוכנה למשול לצד השמש. היא רוצה הכל לעצמה. על כך עונה לה הקב"ה: 'לכי ומעטי את עצמך' – תהיי צנועה קצת. תצטמצמי. אל תחשבי שזה לא מכבודך לחלוק שלטון עם השמש. האגו של הלבנה ממשיך לבוא לידי ביטוי לכל אורך הדרך. היא לא מתרצה ומשווה עצמה לשמש כל הזמן. היא חייבת להיות הכי חשובה בכל מצב. היא לא משתכנעת כשהקב"ה מראה לה שהצדיקים הגדולים ביותר הצטיינו ביכולת למעט עצמם. או אז מראה לה הקב"ה 'דוגמה אישית': הקב"ה בכבודו ובעצמו יכול לשים לב לאחרים ולמקומם, יכול לבקש סליחה, וזאת על אף ש'מלוא כל הארץ כבודו'. את ההשלכות האקטואליות – אשאיר לכם.

(בראשית תשפ"א)