כשהנתינה מתחילה מהבית

איך שהסתכלתי על הסנדוויץ' שלו בתחילת שנה, הבנתי שמדובר בתלמיד שמגיע מבית מושקע במיוחד. שמתי לב שבכל יום ראשון הוא קיבל גם פתק קטן כזה שהיה מונח לו ליד הקופסה של הסנדוויץ' וגרם לו לחייך. לאחר מכן יצא לי לדבר עם ההורים שלו: אבא שעובד באקדמיה ואמא עקרת בית במשרה מלאה – נו, אמרתי לעצמי, מה הפלא שהילד כל כך מושקע? אלא שאחרי חודש וחצי שמתי לב למשהו מעניין: משהו קרה לסנדוויץ' המושקע שלו: פתאום הוא כבר לא הכיל כל כך הרבה מרכיבים והיו מקרים שהוא פשוט אכל לחמנייה ריקה וזהו. בגלל שהכרתי את ההשקעה של אמא שלו משהו כאן לא נראה לי…אז בערב התקשרתי להורים שלו ושאלתי אם הכול בסדר. הם הופתעו מהשיחה וענו לי שכן, הכול בסדר גמור ותודה ששאלתי. לא היה לי נעים להתחיל ולחפור להם אז נפרדנו כידידים ולמחרת אני שוב פעם רואה אותו מגיע עם הלחמנייה הפשוטה שלו. שאלתי אותו אם הכול בסדר ואז ביקשתי ממנו סליחה שאני נכנס לו לצלחת, אבל מה בדיוק קרה לסנדוויץ' המושקע שאמא שלו הייתה רגילה לשלוח לו? ואז הוא הפנה אותי לתלמיד שלי שיושב בסוף הכיתה, ילד לאם חד-הורית שאני יודע שעובדת בשתי עבודות וקורעת את עצמה בשביל להחזיק את הבית ושם, אצלו, אצל התלמיד הזה אני קולט את הסנדוויץ' המושקע שאמא שלו הכינה לו.

"רגע" אמרתי לו: "זה לא הסנדוויץ' שלך?"

"כן ענה לי "אבל ראיתי איך שהוא מסתכל עליי ושאלתי אותו אם הוא ירצה לאכול את הסנדוויץ' שלי וראיתי איך שהוא נהיה שמח מזה אז נתתי לו את הסנדוויץ' שלי והחלפתי בלחמנייה שלו. לא אכפת לי, היא טעימה ואם זה עושה לו כל כך טוב, אז מה אכפת לי?"

האמת היא שלא ידעתי מה לעשות, מצד אחד יש כאן טוב לב מדהים של התלמיד שלי, מצד שני, נראה לי בכל זאת שכדאי לעדכן את הנפשות הפועלות. כשסיפרתי את זה לאמא שלו, היא החליטה לפתור את העניין בדרכה שלה:

היא תכין מהיום כל יום שני סנדוויצי'ם וככה יהיה גם לבן שלה וגם לחבר שלו. התלבטתי אם לעדכן את אמו של הילד שהביא לחמנייה פשוטה ונאמר לי בהנהלה שאין צורך ואם האמא הזו מוכנה להקריב ולתת מעצמה, אז המעשה שלה מבורך.

אחרי שראיתי את הנכונות שלה, הבנתי גם מאיזה חומר ובית הגיע הילד שלה ולמה הנדיבות והנתינה הם טבע שני עבורו.

וחשבתי, כמה נכון ומתאים המשפט שאומר שבשורה התחתונה לא יעזור שום דבר ואין תחליף לדוגמא אישית אחת בחינוך ששווה כמו אלף שיעורים.

ונזכרתי בפעם ההיא שחבר שלי, מחנך כיתה ד', הגיע לכיתה עם פרצוף תשעה באב: שאלתי אותו מה קרה והוא סיפר לי שאתמול הייתה לו שיחה עם אמא אחת שלא הפסיקה לצעוק עליו אלא שהתברר לו מהשיחה איתה שהילד שלה הקשיב לכל אורך השיחה ושמע איך שאמא שלו צועקת על המחנך שלו. "תגיד לי", הוא שאל אותי: "איך אני יכול להיכנס לכיתה וללמד עכשיו את הילד שלה אחרי שאמא שלו נכנסה בי בצורה כזו? איזה כבוד כבר יהיה לו כלפיי?". אז האמא 'ניצחה' את המורה והוכיחה אותו והיא 'ניצחה' בקרב, אבל זה שהיא עשתה את זה לפני הילד שלה ולא דאגה לכבודו, גרם לכך שהיא לגמרי הפסידה במלחמה.

(נח תשפ"א)