לא לאבד את האמון

כל מה שיפה ואמתי בחיים, אפשר לבטל במחי יד, בשאלה קטנה, בהטלת ספק, בצקצוק או הרמת גבה.
ההחלטות הגורליות ביותר של אדם, אינן נעשות מתוך חישוב קר. אף אחד אינו מגיע לדייטים, למשל, עם טבלת אקסל בה הוא מסמן וי על נתונים אותם הוא בודק. צבע שיער: וי, משקפיים: איקס, מצב כלכלי: חצי וי… אדם חווה, ולו לרגע אחד, בהירות כלשהי, ידיעה עמוקה, מקום בטוח, וזה מספיק לו אל מול כל טבלאות שבעולם. כך גם בעוד בחירות בחיים, במיוחד המהותיות והמשמעותיות ביותר.
וזה לוקח אותי למקום בנפש שנקרא אמונה, או אם תרצו – אמון.
קל לאבד את האמון בבני אדם, בעצמנו, בכל מה שעדין ויפה וטהור, בחמלה, בחסד אמתי. במהלך ההישרדות בחיים, מתאכזבים רבות, חוטפים מרפקים, נשאבים לפעמים למירוץ הישרדותי שבו "החזק שורד". לפעמים מפתחים שריון שכבר נהיה חלק מהאדם. זה הציני, המנוכר, זה שתמיד יטיל ספק או ילעג. זה שלא יאמין שמי שמחבק אותו באמת מתכוון לכך.
לכולנו יש סיבות טובות וראיות צודקות לכך שאבדה תקוותנו ושלא נותר אלא לשרוד בהקפאה. כמה שפחות להיפתח, לתת או לקבל אהבה. פשוט לכפור באופציה שיש חיים מעבר להישרדות הקשה. או שיש משהו חף מאינטרס.
אני חושב שהמלחמה הגדולה של האדם היא לשמור על האמונה, כעמדה נפשית.
ילד, למשל, נותן אמון בכל אחד. הוא מספר ל"דוד" הראשון שיפגוש בבית הכנסת את כל קורותיו בגן, הוא בטוח שהוא אהוב מעניין. זה תדר, זה לא משנה אם לילד יש כיפה או לא. כי האמונה עליה אני מדבר היא רומנטית, ולא תאולוגית.
זאת בחירה, לתת אמון פשוט, שאני ראוי לטוב, ושהאדם שמולי – לב פועם בקרבו.
אם תיתן למישהו לא מוכר בתחנת רכבת לשים עין על התיק שלך, הוא כנראה לא יגנוב, כי נתת בו אמון, הוא נענה לזה.
הפחד ההישרדותי, לעומת זאת, גם הוא כמו נבואה שמגשימה את עצמה. כשאתה מהותית לא נותן אמון, אתה עלול להפוך לאדם שאינו ראוי לאמון.
היכולת של אדם ללכת אל הלא נודע ולהקשיב אל קריאה כמו "לך לך", תלויה במקום הנפשי הזה, המתמסר, גם במחיר של אי ודאות רציונלית לאן בדיוק הולכים.
כל התחלה יש בה משהו כזה, בעבודה, בחיי נישואין, ובהורות, לך לך אל הלא נודע מתוך אמון בטוב אמתי שישנו, לו רק תסכים להרפות.

(לך לך תשפ"א)