הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)איש יודע ציד איש שדה – זהו תיאורו של עשו. תיאור זה פותח בדברי חכמים לקשר בין היותו איש שדה להיות איש דמים. חז"ל הלבישו את עשו בבגדי נמרוד – שלדמותו מיוחסת תחילת שפיכות הדמים בתבל, וקישרו בין היותו אדמוני ובין צבע הדם. את יעקב אבינו הם הנגידו לו – יעקב אבינו הוא איש תם, יושב אוהלים, כשלאוהלים אלה משמעות כפולה: במישור הארצי הפשוט היה יעקב אבינו רועה צאן המתגורר באוהל, ובמישור הפנימי מדובר באוהלי שם ועבר בהם ישב יעקב ועסק בקשר המיוחד עם ריבונו של עולם – בתורה קודם נתינתה.
הנגדה זו אינה תיאור היסטורי בלבד. לאור אמונתנו העמוקה שמעשי אבות משמשים גם הוראה לבנים, וחייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותיי, אנו חייבים לפעול כל ימינו כדי ללכת בדרכם של האבות, ולהמשיך בהנגדה זו – בין תרבויות החיות על חרבן ובין תרבות ישראל היושבת אהלים. הנגדה זו קיימת במישור הלאומי. על בסיס הצו היסודי של הקיום – חייך קודמים לחיי חברך – ושמירה קפדנית על חיי האומה הישראלית וכל אזרחיה ותושביה, אנו מנסים בכל עת להפחית שפיכות דמים, ולא לאמץ את אומנותו של עשו. שבחה הגדול של מדינת ישראל הוא כשהיא מנסה להפחית את שפיכות הדמים, וכל זאת אחרי שבראש ובראשונה היא רואה את משימתה העיקרית בשמירה על חייה שלה עצמה. מדובר בהליכה בדרכי אבותינו שצר היה להם כשנאלצו להרוג אחרים, ובד בבד עם נכונותם להילחם על עצמם הם ביקשו למנוע שפיכות דמים מיותרת.
אומנותו של עשו נוגעת גם לחיים החברתיים והפרטיים. בשבועות האחרונים אנו נחשפים כמעט בכל יום לשפיכות דמים נוראה המתחוללת בתוכנו. רציחות במזיד, תאונות עבודה, טביעות, תאונות דרכים, התאבדויות – ארצנו הקדושה מתמלאת דם, וצלם א-לוהים שבאדם הולך ומתחלל. יסוד איסור שפיכות דמים הוא היחס הבסיסי לכל נברא בצלם כנושא את אייקונו של ריבונו של עולם, וכל שפיכות דמים המתחוללת בחברתנו מחללת את קדושת האומה.
בשפיכות דמים לא מתמודדים בעזרת המשטרה בלבד. מחשבה כאילו אכיפה וענישה בלבד יש בכוחם להתמודד עם ריבוי הדם היא מחשבה נאיבית, ויש בה הרבה מן ההפקרות. אין אנו מחפשים את המטבע מתחת הפנס דווקא. עם שפיכות דמים מתמודדים בכל מערכות החיים, ואנו חייבים להקדיש את מאמצנו בלבד. בין המחוזות בהם משתנה היחס לצלם א-לוהים שבאדם אנו מוצאים את התרבות ובעיקר הטלוויזיה, שחושפת את עצמנו ואת ילדינו לאלימות לגיטימית ולא לגיטימית בהיקפים שאין כדוגמתם; בשפה בה אנחנו מדברים: "אל תיכנס לשדה מוקשים"; "אני מסתער על היעד הכלכלי הזה"; אינני רוצה לפוצץ את השביתה"; "אלו כלי הנשק שלנו" – ועוד אין ספור ביטויים מילטריסטיים שאינם לשון נקיה; בהזנחת קבוצות המצויות בקצה החברה שגרות בישראל, ומוצאות את השפה האלימה כמוצא יחיד למצוקתן; בשיח הפוליטי ובויכוח הציבורי; במקומות בהם הפעלת הכוח חיונית אך לעתים מזומנות מידי היא גולשת לאלימות על ידי המשטרה והצבא; בתרבות הטוקבקים שבמקום להיות כלי עצום לקיומו של הדיון הציבורי ולמחלוקת נוקבת עם כותבי המאמרים הפך לפרץ אלימות כולל; על הכביש, כשאנו פוגשים מידי יום נהיגה אלימה וברוטאלית ועוד ועוד. כל אלה יוצרים אווירה תרבותית כללית, שמעצימה את תכונת עשו שבתוכנו.
אם חפצי חיים אנו והאדרת צלם א-לוהים שבאדם, זו המשימה שאנו חייבים להירתם אליה. מבין המקורות הכלליים המביאים את האלימות לתוכנו יכול כל אחד למצוא את מה שהוא יכול לתקן. מתנועות הנוער שתחבקנה את הגרים בשולי החברה ועד למעצבי התרבות שיפחיתו את השפה האלימה. בשעה שאנו מתווכחים על עניינים שברומו של עולם אנו כורתים את הענף עליו אנו יושבים בסכנת אלימות החוברת לסכנת שחיתות. אל נא נהי כעשו.
תשס"ח
