יש לו חלום

א.א. ניתוץ אלילים בע"מ. בית דין מוסמך לגיור. הנוסע הגדול. נון קונפורמיסט. יזם. סניגור. מצביא מהולל. עבד ה'. עמודו של עולם.

אלה רק מקצת מהתארים שהיו יכולים להיכתב על "כרטיס הביקור" של אברהם אבינו. דמותו ניבטת אלינו בינות לפסוקי המקרא, החושפים טפח ומכסים טפחיים, ומושלמת במדרשי חז"ל ובדברי הפרשנים, ראשונים כאחרונים. ועדיין, למרות הנעלמים הרבים, היא ניצבת לפנינו בכל הודה ותפארתה.

ראשיתה לוטה בערפל. מפשוטו של מקרא, כמעט ואיננו יודעים דבר על שבעים וחמש שנותיו הראשונות. אבל די בכל אלה שאחריהן כדי לצייר את הדמות המופלאה, יחידה ומיוחדת, שכל העולם כולו ניצב מן העבר האחד, ואילו היא, בשלה, מן העבר האחר.

אברהם אבינו מלמד את כולנו שגם בגיל הגבורות ניתן לשנות את העולם. בשונה מהקלישאה המקובלת שלפיה "העולם שייך לצעירים" הוא מזכיר לנו שגם לזקנים, "הבאים בימים", יש מה לתרום. הוא גם חושף בפנינו את כוחו של היחיד לשנות את העולם, חולם ולוחם שלגביו רק "השמים הם הגבול", ובלבד ש"יצא בחוץ", ויביט השמימה, אל הכוכבים, אלי חזון, ולא יתבוסס כל העת רק במי המדמנה שעל הקרקע.

בינות לכל התיאורים הרבים ניצב לפנינו תיאור מלחמת העולם הראשונה. בניגוד למקובל, היא לא החלה באירופה בראשית המאה העשרים, אלא אלפי שנים קודם לכן, בעמק השדים הוא ים המלח. ארבעה מלכים נלחמו עם החמישה ויכלו להם. כדרכן של מלחמות עולם, רבים היו חייליה, לא מעט נפלו בשבי ואף ה"נשארים הרה נסו".

כבכל מאבק עולמי ראוי לשמו, בין רבבות הלוחמים ומנהיגי העולם מזדקרת לפתע ה'נקודה היהודית'. משל היו היהודים מעצמה עולמית, ולא נקודה קטנטנה, בקושי נראית לעין, על פני הגלובוס.

מתחילה לא היה אברהם אבינו, אבי האומה, מעורב במאבק. מה לו ולקשרי מלחמה גלובאלית, חובקת זרועות עולם?  מה לו ולרזי מלכי מעצמות? אכן, אך שמע כי נשבה אחיו, אין הוא מהסס ולו לרגע. אברהם אוסף את "חניכיו ילדי ביתו", יוצא למלחמה בראש סיירת מובחרת, ומנצח.

סולידאריות זו, והשתתפות פעילה בניסיון להצלת האחר, הייתה אות ומופת לבניו ובני בניו של אברהם. מאז ומעולם, התגייסו יהודים למען מטרות הצלה הומניטאריות, ולא אחת תוך סיכון נפשם בשביל להציל עשוקים מעושקם, והכל שלא על מנת לקבל פרס.

אברהם אבינו מלמד אותנו שכאשר יש אנשים המצויים בצרה ובשביה אין לעמוד מנגד. לקחי השואה האיומה בדור האחרון לימדו אותנו שרבים, ובהם גם טובים, נהגו כמידת נח, "צדיק בדורותיו". עם בוא הרעה, עצמו את עיניהם, אטמו את אוזניהם, נכנסו לתיבה עם בני ביתם, ו"הורידו מדפים" עד יעבור זעם. רק מעטים מהם, מתי מעט חסידי אומות העולם לא עמדו מנגד, ותוך חירוף נפשם עשו להצלת יהודים.

בסיום המלחמה, מתאר בפנינו המקרא תמונה קצרה, רגישה, אנושית. עשירה בתובנותיה.

אברהם שב עטור ניצחון משדה הקרב, וכנגדו יוצא לא אחר מאשר מלך סדום, סמל הרוע והרשע. בניגוד למצופה, מציע המלך לאברהם, מיוזמתו, חלק נדיב בשלל: "והרכוש קח לך!"

אברהם מסרב. הוא מניף ידו אל על, ונשבע בקול: "אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך, ולא תאמר אני העשרתי את אברהם".

וכאן הבן שואל: וכי מה היה אכפת לו לאברהם לקחת "מזכרת" קטנה מהמלחמה? הקצבה חודשית ממלך סדום? וכי אין הוא ראוי לפחות לאיזה תואר כבוד?

אברהם אבינו מלמדנו כאן פרק גדול, לשעה ולדורות. הוא יודע כי ברגע שייטול מ"מלך סדום" ולו דבר פעוט ביותר, כבר יהיה תלוי בו. באמצעות ה"מתת" יתהדר מלך סדום בנדיבותו וינסה ל'כבס' באמצעותה את כל מעשיו הרעים בעירו, עיר החטאים. ואילו אברהם, לא יוכל עוד, אפילו ירצה, להתנער לחלוטין מהתלות במיטיבו.

הכיצד זה יוכל "אברהם העברי", שהעצמאות היא סמלו המסחרי, שכל העולם בצד אחד והוא מן הצד האחר – להתנתק ולהתנער ממיטיבו לאחר שהלה העניק לו כבוד במידה גדושה?

כדי לשמור על עצמאות מוחלטת מ"מידת סדום" ומהמונה, מערכיה הקלוקלים ומידותיה הבזויות, מעדיף אברהם נתק מוחלט. לא שרוך ולא חוט נעל.

אברהם אבינו אינו מסתפק בכך. הוא מוסיף נימוק לסירובו: "ולא תאמר אני העשרתי את אברהם". וכי מה אכפת לאברהם 'מה יאמרו'?

שמא ביקש אברהם אבינו להוציא מלבם של טועים, הסבורים שכוחם ועוצם ידם עשה להם את החיל הזה. העושר והכבוד, החיל והחוסן, הניצחון במלחמה והילת הכתר – לא מתנת בשר ודם היא. בשר ודם, מתנתו מעוטה וחרפתו מרובה. "כי ממך הכל ומידך נתנו לך". זה הכלל הגדול, והכל מידו המלאה, הפתוחה הגדושה והרחבה.

דבר זה מודגש גם בדברי הקצרים של אברהם, המדברים ב"א-ל עליון, קונה שמים וארץ". ביטוי, שיש לו גם משמעות משפטית והלכתית. הארץ וכל שעליה, אינם קניינך אלא קניינו של הקב"ה. והאדם שהופקד על שמירתם, "לעבדה ולשמרה", חייב לשמור עליהם מכל משמר, כשומר שכר וכשואל, ולהיזהר שלא יחריב את העולם שעל שמירתו הופקד.

(לך לך תשפ"א)