לא תמיד 'מצווה לקיים דברי המת'

לאחר מותו יעקב ניגשים האחים ומבקשים מיוסף לבל ינצל את העובדה שיעקב מת כדי לסגור עימם חשבון. וכך ביקשו: "אביך צווה לפני מותו לאמור. כה תאמר ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי א-להי אביך יעקב". מסביר הנצי"ב בפירושו 'העמק דבר', שטיעוני האחים הושתתו על שני אדנים שונים. הראשון הוא צוואת יעקב, והשני הוא בקשתם לחנינה-'שא נא'. בקשת האחים טעונה הבהרה, מדוע להצדיק את בקשתם על שני טיעונים שונים. הרי כלל גדול משמיע לנו התלמוד לפיו "מצוה לקיים דברי המת'.

בתשובה לשאלה זו ניתן דעתנו על סוגייה הלכתית שנידונה אצל פוסקי ההלכה, ואשר עניינה בשאלת היקף תחולת העיקרון 'מצוה לקיים דברי המת'. דברי האחים מחזקים את התפיסה הסבורה שהכלל 'מצוה לקיים דברי המת' חל רק על ממונו של אדם. כלומר, החובה לקיים דברי המת עומדת כאשר מבקשים ליישם את דברי המת ביחס לרכושו. כך למשל סבור הרב שמעון בן צמח דוראן, בעל שו"ת התשב"ץ, שקובע: "שלא בכל דבר אמרו מצוה לקיים דברי המת, שאין אדם בשעת מיתתו נביא ולא מלך ונשיא שיצווה החיים לקיים דבריו, שאין שלטון ביום המוות".

וכך גם משמיענו הרב יעקב ריישר, בעל שו"ת 'שבות יעקב', שמוסיף: "נראה דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא דווקא בנכסיו וירושתו אבל בשאר מילי [=דברים] לא". ובהמשך הוא קובע: "דלא מצינו בשום פוסק שמצווה לקיים דברי המת בשאר מילי, אפילו בצוואת אביו ואמו". את ההכרעה בשו"ת 'שבות יעקב' מאמץ הרב מלאכי הכהן, המוכר בזכות ספרו 'יד מלאכי'.

ומהימים ההם לזמן הזה. בעתירה שהוגשה לבג"ץ, פנה עותר בבקשה שאחרי מותו גופתו לא תיקבר אלא תינתן למאכל חיות, וזאת לאחר התנגדות משרד המשפטים לצוואה שהמציא העותר ברוח הבקשה לבג"ץ. בפסק דין שכתב  השופט [בדימוס] אליקים רובינשטיין, הוא מלמדנו: "גם אם מוחל העותר על כבודו שלו, אינו יכול למחול על כבוד הזולת שיתקל בתופעה אשר משמעה הוא ביזוי כבוד האדם…במישור המשפט הישראלי כבוד האדם הוא לא רק כבוד המת על פי צוואתו, אלא גם כבודם של החיים ורגשותיהם".

צא ולמד, שבנימוקי האחים מיוסף יש כדי לחזק את הגישה המצדדת בתפיסה לפיה הכלל 'מצווה לקיים דברי המת' אינו עקרון מוחלט, ויש מצבים שבקשת המת לא תכובד, אלא שראוי ונכון במצבים מסויימים לסייגו.