חיים שאינם חיים

סיפור חייו המרתק של יעקב אבינו מגיע בפרשת ויחי אל סופו. וכמה סמלי הדבר, וראוי לתורת ישראל שמקדשת את החיים, שדווקא פרשה שבה מתוארת פטירתו מן העולם נקראת "ויחי". צדיקים – גם במיתתם נקראו חיים, ודבריהם ומעשיהם ממשיכים להיות סימן לבניהם.

עיון מדוקדק בתיאור "חיי יעקב" מלמד על מורכבותם. וכבר הפסוק הראשון בפרשה אומר דרשני: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ויהי ימי יעקב שני חייו, שבע וארבעים ומאת שנה".

אם יעקב חי 147 שנה, לשם מה היה צריך הכתוב להאריך במילותיו, שלא כדרכו, ולספר לנו ש-17 שנה מתוכן חי בארץ מצרים? וכי לא יכולנו לדעת זאת, ולוּ מן הפסוק שמספר לנו כי בבואו למצרים היה יעקב בן 130 שנה?

זאת ועוד: כאשר שואל פרעה את יעקב (מז, ח-ט) "כמה ימי שני חייך?", משיבו יעקב: "ימי שני מגורי, שלושים ומאת שנה, מעט ורעים היו ימי שני חיי, ולא השיגו את ימי שני חיי אבותיי בימי מגוריהם".

פרעה פותח ב"שני חייך", ואילו יעקב משיבו בתחילה ב"ימי שני מגוריו". ולא עוד אלא שהוא מתארם באופן טראגי, מכמיר לב ומעורר רחמים: "מעט ורעים היו".

במבט ראשון, דימוי עצמי זה, מפתיע בעוצמתו ומפליא בתוכנו. וכי 130 שנה – "מעט ימים" הם? והאמנם כולם, כל 'ימי שני חייו', "רָעִים" היו?

כמו תמיד, השאלה חזקה יותר מן התשובות שהוצעו לה. אך יהא אשר יהא, לפי פשוטו של מקרא, בעיני יעקב אבינו, שנות הניתוק שבהן לא ראה את יוסף, בנו האהוב, היו "חיים שאינם חיים".

אכן, כלפי חוץ, יעקב "חי", פעל ויצר, יזם ותיקן, קם בבוקר ויצא למלאכת יומו.

אך לאמיתו של דבר, האֵבֶל והיגון על בנו האהוב ("כי ארד אל בני אבל שאולה") לא נתן לו, לא מָנוֹחַ ולא תנחומין. וכי ניתן באמת לנחם הורה שַכּוּל על פטירת ילדו?

מי שחווה (ל"ע) אי פעם, שכול על ילדו שנפטר בעודו בחיים, או התבונן בהורים שכולים, יכיר ויֵדַע כי לרוב מדובר בצלקת שאינה מגלידה לעולם. פצע פעור, מוגלה מורסתית, שאינה נרפאת עד 'זיבולא בתרייתא', עד קץ הימים.

כלפי חוץ, החיים שבים למסלולם, ו"עולם כמנהגו נוהג". אך במעמקי הלב פנימה, בחדרי חדרים, הכאב והצער גדולים מנשוא, ואינם ניתנים להירפא.

יעקב החל אפוא "לחיות" מחדש רק עם הגעתו למצרים, כששב לראות את בנו האהוב. כלפי חוץ, היו אלה שנים קשות, שבהן – כמאמר החכם באדם (קהלת יב) "זעו שֹׁמְרֵי הַבַּיִת, וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל, וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ, וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת".

אכן, דווקא שנים אלה – הן-הן היו שנות "חייו" הטובות של יעקב, שהקרינו מאורן ומטובן על כל 130 השנים ה'רעות' שקדמו להן.

וכך אמרו חכמים במדרש: "כל מי שהייתה לו שנה אחת טובה סמוך לזקנתו, סימן יפה לו, ומעלה עליו הקב"ה כאילו כל ימיו היו בטובה".

בימים אלה, נראית סוף סוף קרן אור באפלת הקורונה. לאחר חודשים ארוכים שבהם נותקו הורים מילדיהם, סבתות וסבים מנכדיהם, ידידים מחבריהם, שָבָה ונראית התקווה כי בקרוב ממש, אם לא תהיינה הפתעות, נשוב לראות איש את רעהו מקרוב, ולא רק דרך מסכים ומסֵכוֹת.

יש לקוות ולהתפלל, שגם כל אותם שחייהם "לא היו חיים" במהלך תקופה קשה זו, ישובו לאיתנם במהרה. בשלום, בשמחה ובבריאות איתנה, ומכאן ואילך נראה אך טוב ושלום.

(ויחי תשפ"א)