אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')פרשת השבוע מקפלת בתוכה את עניין חגי ישראל. וכך פותחת התורה את סדרת המועדים: "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם". מכאן ממשיכה הפרשה ומפרטת על חג הפסח, ספירת העומר, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים, חג הסוכות. על כל מועד ומועד מתעכבת הפרשה ועומדת על מאפייניו העיקריים, על החובות שחג זה מטיל, בניית סוכה, קרבן פסח, ביום הכיפורים הצום – "ועניתם את נפשותיכם".
כל מועד מבין מועדי השנה נועד לתכלית מיוחדת, כל סממן, כל חובה מבקשת לאותת לאדם ולהזכיר לו את ייעודו של המועד ואת התכלית שעל האדם לשנן ולהזכיר לעצמו. כך בכל המועדים מלבד חג השבועות. שונה הוא חג השבועות מכל יתר המועדים, ראשית אין לו תאריך משל עצמו, בשונה מכל המועדים שהתורה נוקבת בתאריך מדוייק, חג השבועות אינו מאופיין בתאריך ספציפי אלא קדושתו נובעת מעצם ספירה של 49 יום. ספירה שמתחילה במוצאי חג ראשון של פסח, מה שאנו קוראים ספירת העומר.
הבדל נוסף הוא בתוכן החג עצמו, כל מועדי ישראל מאופיינים בהכנות מרובות ובמצוות משמעותיות, שמחייבות את האדם בהערכות מוקדמת, כך למשל קרבן פסח, איסור חמץ, או בסוכות בניית סוכה, ארבעת המינים. מנגד חג השבועות שהוא רגל בפני עצמו, אינו מקפל בתוכו שום חובה, מה מייחד חג זה, לכאורה הוא חסר כל ייחוד, אין עניין מיוחד בחג עצמו, אין הערכות מיוחדת, וגם בספרות ההלכה חג השבועות הוא חג שיש בו הכי פחות הלכות שמייחדות אותו כחג בפני עצמו.
כדי להשיב על ייחודו של חג השבועות, יש להתבונן כיצד נתפס חג השבועות במקרא עצמו. בספר שמות אנו קוראים על חג השבועות כחג הקציר : "וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חיטים". ובמקום אחר אנו קוראים: "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה…". ובספר במדבר אנו מוצאים את חג השבועות כחג הבכורים, וכך אנו קוראים: "וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבעתכם מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו". במילים אחרות חג השבועות – המקראי הוא חג חקלאי.
בחז"ל חג השבועות מקבל את המשמעות של חג בו נתנה לנו התורה כך למשל בתלמוד מוביאת מחלוקת בשאלה מתי ניתנה התורה האם ביום ו' בסיון או ביום ז' בסיון. ובמקום אחר אנו מוצאים: "וירד ה' על הר סיני בששה בסיון נגלה הקדוש ברוך הוא על ישראל בהר סיני". דומה כי אין כל מחלוקת שהתורה ניתנה בחודש סיון, ואין כל ספק שהתורה ניתנה ביום החמישים של ספירת העומר, שזה בטווח של היום השישי או השביעי לחודש סיון בהתאם למחלוקת התנאים.
אם כך, מדוע התורה אינה מנציחה את חג השבועות כחג מתן תורה כאירוע לאומי שיש לחוג אותו, מדוע התורה "לכאורה" מדחיקה את האירוע של מתן תורה וכאשר היא מזכירה את חג השבועות היא מדברת על חג חקלאי, קושי זה מתחדד עוד יותר מקום שבני ישראל מקבלים את התורה במדבר, עוד לפני כניסתם לארץ, כאשר היכולת להבין את החג עדיין אינה ברורה שכן בני ישראל אינם מכירים את המציאות החקלאית. מה הרלוונטיות של החג לבני ישראל במדבר ומדוע נדחק האירוע של מתן תורה מהמקרא עד שחידושו בא לנו ממסורת חז"ל.
דומה שהמסר שהתורה מבקשת להעביר לנו, הוא פשוט, קבלת התורה כשלעצמו הוא מאורע חשוב, אבל לא הכי חשוב, ואולי הכי חשוב הוא מה אנו עושים עם התורה ביום שאחרי. האם אנו מקבלים את התורה ובאמת מבקשים לקיימה במלואה, האם התורה היא חלק בלתי נפרד מהחיים, באופן שהתנהלות האדם צריכה להיות בהתאם לגבולות הגזרה של ההלכה. את התורה אפשר לעוות, באמצעות התורה אפשר לרכוש את התואר "'נבל ברשות התורה", עם התורה יכול אדם להגיע למדרגת 'חסיד שוטה'. עיוותים אלו מובילים למסקנה שקבלת התורה בלבד אין בה די, ויום מתן תורה אין בו די, ואם באמת רוצים לקבל את התורה המבחן הוא במה שאדם עושה ממוצאי שחג מתן תורה עד לחג השבועות הבא.
ואולי עתה ניתן להבין את הפסוק בפרשה: "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם אני ה' אלהיכם" הפסוק שמובא מיד לאחר הפסוק על חג השבועות, "וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש". סמיכות העניין של מתנות עניים, והדאגה לשכבות החלשות בחברה, כחלק מחג מתן תורה, מבקשת לחדד את המסר, שהתורה בלי היכולת לראות את האחר, בלי היכולת לקיימה, במקום שאולי הכי פחות נח, בעניינים של בין אדם לחבירו, היא קבלת התורה האמיתית.
מצויים אנו במוצאי חג העצמאות ה-74 למדינת ישראל, ומוצאי חג העצמאות צריך להיות הנקודה שבה אנו מזכירים לעצמנו שהמדינה לבד היא דבר חשוב, אך לא מספיק, ואם לא ניתן דעתנו כיצד מקיימים חברה מתוקנת, חברת מופת מה טעם במדינה.
(אמור תשפ"ב)
